מנהיגים מתים בקושי
ערפאת בטח לא תיכנן לגסוס ימים, אבל כמו עם המלכים בימי הביניים – זה יצא טוב
כדאי לזכור שגם אנשים פשוטים גוססים לפעמים הרבה זמן – אבל התהליך נראה פחות מעיק, פשוט כי הוא לא מתועד. לגנרל פרנקו זה לקח כמעט חודש, לרבי מלובביץ' – שנתיים.
חוץ מהתהליך הטבעי יש גם את בעיית הירושה: הרי המלך לא מת אף פעם. ברגע שהוא מוסר את נשמתו לאלוהים, יורשו נהיה מיד מלך, וצועקים: "המלך מת, יחי המלך!" לא יכולה להיות הפסקה, ואקום שלטוני. אבל עם מותו של מנהיג לא תמיד הכל מוכן, אז הרבה פעמים יש שומרי הגסיסה, בדיוק אותו תהליך שמאפיין את גסיסתו של הראיס.
זה קרה גם בימי הביניים, כשלא היו אמצעי תעבורה ולא תקשורת מהירה, אז לעתים המלכים היו מתים שבועיים, וגופתם חיכתה עד שיסדרו את כל הדברים בשביל להימנע מקונפליקטים, והציבור בזמן הזה לא ידע דבר.
מוות של מנהיגים מוכרח להיות תיאטרון. היו כאלה שהכינו את טקס מותם 20 שנה לפני שזה קרה. קארל החמישי, שהיה קיסר גרמניה ומלך ספרד, התפטר שנתיים לפני שהוא מת ובכל אותו הזמן, עד יום מותו, עסק בבימוי הלווייתו: כאן יעמדו הסוסים, כאן הכרכרה עם הגופה, כאן אשתי, כאן אחי. הוא ערך חזרות על הלווייתו עד שסוף-סוף מת.
גם לואי ה-14, המלך הכי גדול של אותה תקופה, שמת ב-1715, עשה ממותו (שהיה מכוער כי הוא מת מנמק והפיץ סירחון נוראי סביבו) הצגה מפוארת. הוא הזמין אנשי חצר להיפרד מהם, והם בכו, וזה היה חגיגי כמו בניית ורסאי.
יש גם פער בין מה שהמנהיגים אמרו על ערש דווי לבין מה שמייחסים להם. על וילהלם השתקן, מייסדה של הולנד שמת ב-1584, מספרים בגירסה הרשמית שהוא אמר במותו "אני אחזיק מעמד" – משפט שהפך לסיסמה של הולנד. אבל בפועל הוא כנראה הספיק רק להגיד: "אלוהים, רחם על נפשי ועל העם המסכן שלי". לא הכל תלוי במנהיג, הרבה תלוי במי שיכתוב את ההיסטוריה ויבנה אגדות.
אצל ערפאת בולט המאפיין שכל חייו ניסה להיות גדול מהחיים. צלאח א-דין חדש – והוא לא היה. ערפאת היה שיכור תהילה והתנהג כמו שחקן בהצגה גדולה: החל מהתנהגותו ומהאמירות שלו ועד המדים שלו והאקדח שנשא והכפייה. ערפאת הצליח לבנות את העם הפלסטיני כי הוא היה מנהיג חזק, עם חזון תעמולתי-ציורי. אבל צלאח א-דין, כפי שדמיין עצמו וניסה להתנהג, הוא לא היה. הוא בטח לא תיכנן לגסוס ימים, אבל כמו עם המלכים בימי הביניים – זה יצא טוב.
מומלצים