חיה דו-גלגלית
מה זה טס במהירות 13 קמ"ש, מחזיק מוט ביד אחת, מלטף עצמו בשנייה ומחייך חיוך מאושר? רענן שקד. כלומר, הסגוויי. כלומר, רענן שקד על הסגוויי. מבחן דרכים אחר
האם זו ציפור? האם זה מטוס? האם זה כריסטופר ריב בגילגולו הנוכחי כזיכרון מעומעם? לא. זה... אה... טוב, לכל הרוחות, זה אני. עומד על מקל ממונע, נשען קצת קדימה ומתגלגל בפארק הירקון. איך אני נראה? אני נראה כמו משהו שבבסיסו יש שני עיגולים ומתוכם מזדקר מוט ארוך, תודה ששאלתם. או, אם להישאר בגבולות המהוגנוּת, כמו תרנגול חג-הודיה שמישהו תקע בתוכו מריצה. במילים אחרות: אני נראה מאושר. אני חושב שזה בגלל שאני מאושר. אני נהנה כמו שלא נהניתי מאז למדתי לזחול.
אני נוסע על סגוויי. בעצם אני לא נוסע, אני מרחף. אני מרחף באוויר, בגובה 21 סנטימטרים בדיוק מעל האדמה. אני ראסל קרואו ברגעי גסיסתו האחרונים ב"גלדיאטור"; עיני פקוחות, אבל רגליי אינן נוגעות בקרקע. הארץ אותה אהבתי ועבורה לחמתי - פארק הירקון - נעה מתחתי בתנועה חלקה, רציפה ונהדרת. בידי החופשית אני יכול לגעת קלות בראשי השיבולים שאינם גדלים בפארק. או לדבר בנייד. או ללטף לעצמי את החזה. אני מחייך חיוך לא-נשלט, האופייני לכל מי שעולה על סגוויי לראשונה. אני הולך בלי ללכת, מתקדם בלי להתאמץ. רגליי עומדות במקום, אבל אני נע קדימה בלי הפסקה - לא מעט כמו הקריירה של צביקה פיק.
_Wa.jpg)
אנשים בפארק מסתכלים. כולם. אפילו אחד לא מוותר. חלקם נעצרים במקומם, נשתלים בדשא. חמישה עובדי חברת חשמל במדים רצים אחרי, רוצים לשאול שאלות. אין להם סיכוי. אני שועט במהירות מטורפת של איזה 13 קמ"ש. כולם מסתכלים, כולל הכלבים, שטרם הכריעו סופית אם זה משהו שרודפים אחריו. כו-לם.
אז ככה, אני אומר לעצמי, מרגישה יעל בר-זוהר כשהיא יוצאת מהבית. אני חושב שאולי אני באמת אלטף לעצמי קצת את החזה.
כמה עולה הכלי, גבר?
אני אהיה נחמד ואחסוך לכם, במקרה שאתם ממהרים, את המשך הקריאה. הנה התשובות לחמש השאלות שלכם, שהן שיבוט מדויק של חמש השאלות של כל מי שעצרו אותי לאורך היום:
"כמה עולה הכלי הזה, גבר?": ובכן, היבואן לישראל שמסתובב איתי – בחור שנראה באופן חשוד כמו ירון פאר אבל עונה לשם אמיר שנדל – נוקב סכום שבין 20 אלף שקל לדגם הבסיסי ל-28 אלף לדגם המשוכלל. זו לא אשמתו הבלעדית; יבואנית המכוניות UMI מעורבת גם היא בהעלאתו לארץ של סגוויי, ויבואני רכב ישראלים הם האנשים שלוקחים לך אלף שקל על מראת צד ואינם טסים במחלקת תיירים.
"כמה זה סוגר?": 19 קמ"ש. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל כשהברקס שלך הוא הבלטת תחת פתאומית לאחור, זה ממש מספיק.
"לא יכולים לגנוב את זה?": זה בא עם מנעול קריפטונייט קטן, כמו של טוסטוסים. חוץ מזה, כן, יכולים. "עוד לא המציאו כלי רכב שהוא לא גניב במדינת ישראל ובעולם כולו" (אמיר שנדל).
"זה לא נראה לי יציב": זה יציב הרבה יותר ממצבם של יאסר ערפאת, ערוץ 10 ולימור לבנת ביחד.
"אפשר לנסות שנייה?": עבדת יותר מדי עם דבק לאחרונה?
מושלם לטיול באחוזה
אומרים שהסגוויי הוא המצאה גאונית. מצדי זה בסדר. מהי גאונות? גאונות זה לחשוב על משהו שאין דרך הגיונית לחשוב עליו, ואז לייצר אותו. זה בדיוק מה שעשה דין קיימן, ממציא הסגוויי. הוא יצר כלי תחבורה ללא דוושת גז, ללא בלמים, ללא וינקר, ללא עץ ריחני. בקיצור, זה לא ממש כלי תחבורה, זו הארכה מתנייעת של גופך. וזו הסיבה שלעלות על הסגוויי בפעם הראשונה זה להיות מאושר; הגוף הוא ההגה, הבלמים וגם ההילוכים.
אני נשען טיפה קדימה, הסגוויי נוסע קדימה באיטיות. אני נשען קצת יותר, הסגוויי מגביר מהירות. אני נשען מעט לאחור – זה מאט. אני נשען הרבה לאחור – נוסעים ברוורס. אני רוצה להסתובב – יש ידית חשמלית קטנה שמשמשת לפנייתו המהירה של הכלי ימינה או שמאלה. אני מחייך – סגוויי מחייך; שעון הבקרה היחיד שלו מראה פרצוף מחייך. חמדמוד. אם תהיה בעיה טכנית כלשהי, הפרצוף בשעון יפסיק לחייך.
יש משהו שמערער מוסכמות בהבנה כי אתה נוהג עם הגוף שלך. זה אינטואיטיבי לגמרי, כלומר, בדיוק ההפך מכל כלי רכב שהכרתם, כלים שדורשים מכם ללחוץ על דוושות, לסובב הגאים, ללחוץ כפתורים, להשתמש באיזה ידע שמישהו פעם בחן אתכם עליו ונתן לכם רישיון. חוויית הסגוויי משחררת אותך מכל הידע הזה ומחזירה אותך הביתה, למקום הטבעי, לגופך שלך.
הרישיון מתחיל בתוכי, ואיכשהו, הסגוויי מרגיש כמו משהו שחובר למערכת העצבים המרכזית שלך והולך ברגל במקומך. שלא כמו אופניים או טוסטוס, אין שום צורך להמשיך לנוע כדי לשמור על יציבותו, או להוריד רגל לקרקע כאשר נעצרים; גם כשהסגוויי נעצר, הוא עומד באיזון משולם על שני גלגליו הגדולים מתוצרת מישלן.
זה פלא קטן, על טבעי, אבל לא; דין קיימן פשוט השתיל בבסיס הסגוויי משהו בשם "מערכת ייצוב דינמית". באמצעות חמישה ג'יירוסקופים וכמה חיישנים ומיקרו-מעברים, הסגוויי מחשב את מרכז הכובד של הרוכב בערך 100 פעמים בשנייה (טוב, אז במקרה של חנה לסלאו זה לא יספיק) ומווסת את האיזון של עצמו באינספור תיקונים זעירים בהתאם. שני מנועים חשמליים מאפשרים לו לנסוע שמונה שעות רצוף אחרי שטענתם אותו – בכבל, מהשקע בבית – במשך שעתיים.
מה קיבלתם? הממציא קיימן, אחד האנשים המבריקים בניו המפשייר ומי שהתעשר בגיל צעיר מהמצאות כמו מכונת דיאליזה ניידת, הבטיח במקור שהכלי עומד לשנות את העולם. שהולכי הרגל על מדרכות הערים יהפכו כולם לרוכבי סגוויי. שזיהום האוויר יפחת ושאנשים יהיו נחמדים אחד לשני. כי כמה לא נחמד אתה כבר יכול להיות כלפי מישהו שדוהר לעברך על גבי נימבוס 2000?
נכון לכרגע, העולם לא רק שלא השתנה, הוא אפילו נשאר אותו דבר. נשיאים אמריקנים בעייתיים נבחרים פעם שנייה, ועל מדרכות פריז, ניו יורק ושיקגו אפשר לראות פה ושם סגווייאים בודדים, בולטים כקנגורו פתאומי בסמטה צדדית. עיקר השימוש בכלי הוא עדיין בקרב פקחים, שוטרים, מוסדות ציבור, טרמינלים, מחסנים ועוד ביסקוויטים מיובשים.
בישראל, נכון לשנה הקרובה, אין אישור של משרד התחבורה להוצאת הסגוויי לרחובות. מותר להשתמש בו רק ב"שטח תפעולי", כלומר בפארקים, במקומות עבודה ובנתב"ג, שלרגל היותו "2000", כלומר משהו עתידני רחוק, מיד רכש כמה חתיכות עבור עובדיו הנבחרים. אז למה לי לקנות? "אם יש לך לנסוע איתו ברחבי האחוזה", מבטיח לי שנדל. אה, האחוזה. כמעט שכחתי.
מצד שני, אם השנה הזו תעבור בשלום, משרד התחבורה עשוי להתיר תנועה של סגוויי על מדרכות ישראל, ואז תראו את יצפאן וסוקניק מסתובבים עם זה בפסטיבל ראש פינה הבא. שווה לחכות.
עושה ורידים ברגליים?
שנדל, 40, תושב רחובות, הוא איש מכירות נמרץ שעסק, בטרם עבר לעסקי הסגוויי, בשיווק "לגו" בישראל ("אני בניתי דגל ישראל מ-400 חתיכות לגו בקניון רמת אביב למטה"). בחולצה לבנה ומכנסיים שחורים יצוגיים הוא משייט לצדי על כלי משלו, ובמהירות נסיעה מתונה, זה לצד זה, אנחנו יכולים לשוחח בנינוחות של שתי ישישות המתחממות בשמש. הסגוויי, אנחנו מוכיחים, מסוגל לזינוק בעליה, לחניה ברוורס, לעיקוף אלגנטי של מוקשי צואה חמימים על מדרכה ולנסוע על דשא ודרכי עפר, אבל לא בתוך שלוליות בוץ – שגורמות לו להשתעל כשמכסחת דשא ולהעיף אותנו ממרום 21 הסנטימטרים היישר לשלולית.
תגיד, אמיר, מי פה ישלם 20 אלף שקל ומעלה על זה?
"אנחנו עם שפתוח לחידושים, פתוח לגאדג'טים, פתוח לטכנולוגיה מתקדמת. כספית זו פחות בעיה. זוכר שהסטארטק הראשון עלה 8,000 שקל? היום, רק תיקח".
אבל אני חושד שזה עלול להיתפס ככלי לזקנים.
"זה לא קהל היעד שלנו. הם הקהל של קלנועית, שייסעו עליה עם הסלים מאחורה ושיהיה להם בכיף. מבוגרים זה קהל שלא בנוי לזה. הוא לא פתוח לחידושים, קשה ללמד אותו, אנחנו פונים יותר לצעירים, לדור ההיי-טק, אנשים שפתוחים לרעיונות".
ואכן, מיד אנחנו פונים אליהם, אל האנשים שפתוחים לרעיונות, בעודנו מגיחים מהפארק לעבר החומוסייה הסמוכה ומתמסרים להסתערות המון הצהריים המשולהב.
"אורנה, תראי, זה הולך במקומך".
"אני כבר ב-2000 נסעתי על כזה ביפן".
"אין גז? אתם עובדים עליי?"
מצלמים פה את הדיוטי-פרי?"
"ראיתי את זה ב-MTV אצל שאקיל אוניל. צילמו את הבית שלו. זה קטלני".
"זה אמנות".
"הייתי מחליף את החברה שלי בזה".
אבל אלברטה סמודיקוב, אישה מבוגרת מצפון תל אביב, ידועת שכל הסגוויי הזה עוד יוציא לה ורידים ברגליים: "היום אנשים פחות הולכים ברגל, אז זה טוב? זה לא טוב. חשוב ללכת ברגל. אני זוכרת שרופאה שלי תמיד אמרה שלעמוד על רגליים זה לא בריא. ללכת זה בריא. אפילו לשבת יותר טוב. אבל לוורידים, לעמוד זה רע מאוד". וגם מור מזרחי, 28, גופייה קטנה מדי, מראשל"צ, שדווקא קיבלה מאיתנו סיבוב על הכלי (הי הי), סיכמה: "28 אלף שקל בשביל לא ללכת ברגל?"
סגוויי, במילים אחרות, הוא תענוג גדול שאין לו כרגע סיבה מוצקה. המצאה גאונית – באחריות, גאונית – שלא בטוח שהאנושות זקוקה לה בדחיפות. ב-2,000 שקל הייתי קונה אחד, רק בשביל הפאן. ב-28 אלף שקל הייתי קונה ספה של אריק בן שמחון; גם זה יציב מאוד, מתאים את עצמו למשתמש וזז לאט יותר מטוסטוס. לשיקולכם.
לפנייה לכתב/ת 
