וייטנאם: לא לתרמילאים בלבד
המדינה אכולת המלחמות מפנה גב לעברה המדמם ונפתחת יותר ויותר גם לתיירים עצמאיים. שבועיים זה המינימום אם רוצים להחתים כרטיס במרבית אתריה המפורסמים, ולא - כבר לא צריך רקורד של סיירת בשביל לנוע בין דלתת המקונג לשבטים ההרריים בצפון
הו-צ'י-מין סיטי | הוי-אן והואה | האנוי | מודיעין שלום |
זה היה במהלך הפסקה קצרה בטיול בג'ונגל לאחד מאתרי הקרבות, מטר מטנק אמריקאי נטוש. אחד התיירים פנה אל המדריכה ושאל אותה: "איך הצלחתם לנצח את האמריקאים למרות העדיפות הטכנולוגית שלהם?". היא חשבה רגע וניסחה הצהרה פטריוטית: "הלוחמים האמריקאים היו שכירי חרב, לוחמי הגרילה האמיצים שלנו לחמו למען עצמאותנו. זה שווה יותר מטכנולוגיה".
אבל כל זה שייך לעבר. וייטנאם המתפייסת קורצת היום למחר. שערי המדינה, שהיו סגורים עד לפני כמה שנים, נפתחו אט אט, כבר יותר קל לקבל אשרה, תשתית ההתיירות משתפרת, בתי מלון חדשים נבנים ואתרי קרבות פתוחים לביקורים.
עקב המצב הכלכלי הקשה השורר במדינה, שעדיין לא התאוששה מהסגר הכלכלי שהטילה עליה ארצות הברית אחרי המלחמה, וייטנאם היא מדינה זולה למבקר המערבי. העוני ניכר בערים ובכפרים, אחוזי האבטלה גבוהים, המשטר הקומוניסטי הריכוזי עוד מהסס לבצע רפורמות כלכליות, ומי שמגיע מבחוץ מרוויח.
טיול בוייטנאם מספק הזדמנות לשוטט בארץ שבחלקים ממנה האלף השלישי עוד לא נראה באופק. טיול של שבועיים הוא מינימום הכרחי - פרק זמן שבו ניתן לפקוד את רוב אתריה המעניינים של המדינה.
הרפובליקה הסוציאליסטית הוייטנאמית, כפי שהיא נקראת מאז תום המלחמה ב-1975, היא חבל ארץ ארוך וצר, מעין נקניק שנצמד ממזרח לקמבודיה ולאוס. למרות איחוד הדרום והצפון, עדיין ניתן לזהות הבדלים תרבותיים וכלכליים בין שני חלקי המדינה.
דוגמה מוחשית היא ההבדל הדרמטי בין הו-צ'י-מין סיטי (סייגון), בירת הדרום לשעבר, לבין האנוי הצפונית. בהו-צ'י-מין סיטי, הלב הכלכלי הפועם של וייטנאם (3.3 מיליון תושבים) נמצאים רוב מרכזי המסחר, הקניות והבילוי, וקצב החיים בה נמרץ בהרבה בהשוואה להאנוי (1.1 מיליון), משכנם של משרדי הממשלה.
שוני אחר, שלא נגזר מההיסטוריה, הוא באקלים. בדרום לח וחם יותר לאורך כל חודשי השנה, לעומת הצפון הקריר והנעים.
3 מיליון קטנועים
את הטיול ראוי להתחיל בהו-צ'י-מין סיטי, על שם מבשר הקומוניזם בהודו-סין ולוחם נערץ בקולוניאליזם הצרפתי. את תמונתו, בצירוף הדגל האדום המפורסם, ניתן עדיין לראות בכל פינה בעיר. המקומיים קוראים לו בחיבה "הדוד הו".
הו-צ'י-מין סיטי מחולקת לרבעים ממוספרים, כשרובע מספר 1, שבו שכנו משרדי הצבא האמריקאי ושגרירות ארצות הברית בעבר, נקרא עדיין סייגון. כאן מרוכזים בתי המלון המפוארים וסוכנויות הנסיעות. העיר שוקקת החיים, שריקשות מדוושות בחוצותיה, משופעת מקדשים, מנזרים ושווקים אבל לא נעדרת גם סממנים מערביים, תזכורת לתקופה הקולוניאלית.
הדבר הראשון שתופס את העין בכניסה לעיר הוא כמות הקטנועים המדהימה. כ-3 מיליון קטנועים נעים ברחובותיה הצרים של הו-צ'י-מין סיטי, וכשהם יוצרים פקק תנועה זה חתיכת מחזה.
אתרים קלאסיים לביקור? ב'מוזיאון פשעי המלחמה', כפי שהוא מכונה על ידי המקומיים, מוצגים כלי לחימה ותמונות מהימים בהם שהו חיילים אמריקאים על אדמת וייטנאם. במרחק הליכה משם נמצא 'ארמון האיחוד', מקום מושבה של ממשלת הדרום בתקופת המלחמה. בחזית הבניין ניצבים עדיין שני הטנקים שפרצו את שער הארמון עם כיבוש העיר באפריל 1975. סיורים מודרכים באנגלית מתקיימים כל יום (דולר אחד).
בסמוך לארמון מתנוססת כנסיית נוטרדאם, המשמשת את המיעוט הנוצרי בעיר.
האוכלוסיה הסינית בהו-צ'י-מין סיטי מרוכזת ברובע צ'יינה-טאון - הרבה יותר אותנטי ומעניין ממקבילו המפורסם בבנגקוק. בשוק שברובע מוצגים חיות ורמשים למאכל, לצד תבלינים וצמחי מרפא סיניים.
בשעות הערב שווה לטייל לאורך שדרותיה היפות של העיר ולשבת באחד מבתי הקפה. צעירים יעדיפו לפזז במועדון האופנתי בעל השם האירוני 'אפוקליפסה עכשיו'.
מסחר, תחבורה והלוויות על נהר המקונג
סוכנויות הנסיעות בעיר מוכרות טיולים בני מספר ימים לאזור הדלתא של נהר המקונג, מדרום להו-צ'י-מין סיטי. זהו המקום שבו הנהר, שמתחיל ברמת טיבט וזורם דרך לאוס, קמבודיה ודרום וייטנאם, נשפך לים סין הדרומי, כשהוא יוצר מניפה עתירת יובלים.
נהר המקונג משמש כעורק תחבורה ומקור פרנסה למיליוני התושבים המתגוררים באזור הדלתא. טיול באזור מספק הזדמנות נהדרת להתוודע לאופי החיים שם, כאשר המסחר מתנהל בשווקים צפים, על גבי סירות השטות בין המפרצים. ירקות, פירות ומוצרי גלם למיניהם מועברים דרך יובלי הנהר לחנויות הבנויות סמוך לגדותיו. לעתים קרובות ניתן להבחין איך מועברים מזומנים בין סירות הסוחרים באמצע הנהר.
מסעי הלוויות בדלתא, מבית המנוח לבית הקברות, עוברים גם כן בנהר. בקדמת הספינה הראשונה מוצב צלב קרס, סמל עתיק בבודהיזם הוייטנאמי, ולצידו ארון המנוח. מסביב עומדים בני המשפחה וסרט לבן לראשם, סימן לאבל. מאחור שטים בסירותיהם קרובים וידידים.
בנסיעה לאורך הכבישים באזור הדלתא מבחינים באלפי מקומיים חבושי כובעי
קש, שמעבדים את שדות האורז רחבי הממדים. גידולים חקלאיים נוספים הם קוקוס ופירות טרופיים למיניהם. רוב הנשים עוסקות גם במלאכות יד ביתיות מסורתיות.
תושבי הדלתא להוטים אחר בשר נחשים ומסעדות רבות מגישות את המעדן המקומי הזה. בכניסה לכל מסעדה כזאת מוצב אקווריום גדוש נחשים, הסועד מצביע על אחד מהם, וזה מובל למטבח. את דם הנחש נוהגים לערבב עם אלכוהול ולהגישו תחת השם יין נחשים.
מהו-צ'י-מין סיטי ניתן לצאת לטיול של יום אחד למנהרות 'קו-צ'י' בלב אזור הג'ונגלים שמחוץ לעיר. המנהרות, שנחפרו על ידי לוחמי הוייטקונג, צרות למדי ומותאמות לבעלי קומה נמוכה. הן שימשו כחדרי שינה, מטבח, חדרי ישיבות וכמחסני תחמושת. במהלך שעות היום הלוחמים לא הוציאו את האף מהן, פן יתגלו על ידי יחידות הדרום, ורק בלילות הם היו יוצאים לפעילויות התקפיות.
לא רחוק מהמנהרות נמצאת העיירה טאי-נין, המשמשת מרכז רוחני לדת הקאו-דאי, דת צעירה יחסית שמשלבת באמונתה בודהיזם, נצרות ואלמנטים מקראיים ואיסלמיים. במקדש המרכזי שבלב העיירה ניצב פסל של עין גדולה המציין את התבוננות האל בנתיניו.
שדות הקטל
נסיעה צפונה מהו-צ'י-מין סיטי לאורך קו החוף מובילה לנה-טרנג, עיירת הנופש המובילה במדינה. לאורך החוף שלה צומחים עצי קוקוס ודקל תמירים, כשלצידם מלונות פאר, מסעדות ובתי קפה. מומלץ ומרגיע.
עוד כמה שעות צפונה, ואתם כבר בהוי-אן, שהוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמי. העיירה העתיקה, שהוקמה בתקופת שושלת מינג הסינית, מפורסמת כיום בעיקר בשל חנויות החייטים שלה. נחמד מאוד לשוטט בין סימטאותיה, לבקר בבתי מלאכה לעבודות יד מסורתיות, להזמין חליפה במחיר מצחיק ואחר כך לשבת באחד בבית קפה או במסעדה על הנהר. בערב אפשר כבר לאסוף את החליפה מהחייט.
מהוי-אן כדאי לנסוע להואה, בירתה הקדומה של וייטנאם, דרך מעבר ההרים היפה
ביותר במדינה - "ים העננים". הוא נקרא כך בשל הערפילים הכבדים שעוטפים את הכביש המתפתל בין צוקי ים והרים נישאים. בדרך ניתן לעצור באתר הר השיש, ליד העיר דה-ננג. במרכז ההר המרשים מערה נסתרת, ששימשה את לוחמי הוייטקונג כבית-חולים שדה.
הואה היא עיר קטנה ונעימה, שופעת ירק ועטורת תעלות ואגמים. 'נהר הבושם' הרחב והרדוד חוצה אותה לשניים. בלב העיר שוכנת מצודת 'קין-טאן', שהוקמה במאה ה-19 והסיור בה מעביר מעט מההוד של הבירה הקיסרית הקדומה. בין חומותיה האינסופיות של הואה העתיקה נמצא המתחם המלכותי, ובו 'העיר האסורה', שנועדה לשימושו הפרטי של המלך. זו נהרסה כמעט כליל במהלך מתקפת ה'טט' המפורסמת ב-1968.
מהואה מוביל סיור מאורגן באנגלית ל-DMZ האזור המפורז שתחם בין הדרום לצפון בתקופת העימות. כאן זרועים אתרי קרבות מהקשים ביותר במלחמה. המפורסם שבהם הוא מחנה 'קה-סן', בו נקטלו 500 חיילי מרינס שהגנו עליו במשך חודש ימים. בסמוך למחנה העזוב מוצבים שלטים המזהירים מפצצות נטושות ומסביב ניתן לראות עדיין טנקים אמריקאים.
הבירה האירופית ביותר באסיה
בנסיעת לילה ארוכה באוטובוס תיירים מגיעים מהואה להאנוי, בירת וייטנאם הקרירה והנעימה. האנוי, למרות ההרס והתלאות, שמרה על חינה והיא נחשבת לבירה ה"אירופית" ביותר באסיה, בשל האגמים והגנים הירוקים הרבים שבה.
אפשר לטייל בסימטאותיה הציוריות ברגל או על גבי ריקשות ("סיקלו"). בעיר מספר לא מבוטל של חנויות ושווקים, אבל המוקד התיירותי הוא שפת האגם הגדול, שלאורכו פרוסים בתי קפה וגלידריות המתמלאות המון אדם בערבי הקיץ הוייטנאמי. בשעות הבוקר גודשים את המקום מתעמלי טאי-צ'י שמבצעים את תרגיליהם לצלילי מוסיקה שקטה הבוקעת מטייפ ישן.
טיול חובה לפוקדים את אזור האנוי הוא למפרץ הלונג, שבו צולם הסרט 'הודו-סין'. המקומיים קוראים למפרץ המשופע באלפי איים קטנים 'מפרץ הדרקון', על שם צוקי האבן המרשימים המזדקרים בו מתוך הים. קרוב ל-3,000 איים מאבן גיר פורצים ממי הטורקיז של המפרץ ומעטרים אותם בשלל צורות. מומלץ לשכור סירה, להתרשם מחיי הדייגים במפרץ ולבקר במערות הנטיפים באזור. רוצים ללון במפרץ? צימרים לא חסרים.
10 שעות נסיעה צפונה מהאנוי לכיוון הגבול הסיני נמצאת העיירה סה-פה, המשמשת כמוקד יציאה לטרקים וטיולים רגליים בין כפרי השבטים הגרים בצפון-מערב וייטנאם. מסביב לרכסי ההרים שמצפון לדלתת הנהר האדום, בנוף פראי מדהים ביופיו, מתגוררים קרוב ל-70 שבטים הרריים, המקיימים אורח חיים מסורתי. טיול של כמה ימים באזור עובר בין עמקים צרים, טרסות חקלאיות על מדרונות תלולים, מעברי הרים מפותלים נהרות קריסטל ויערות עבותים.
- בירת וייטנאם: האנוי.
- שפות שגורות: וייטנאמית, צרפתית, אנגלית.
- דתות: בודהיזם, טאואיזם, נצרות, קאודאיזם.
- אקלים: מזג אוויר טרופי, דו עונתי. בדרום, העונה היבשה היא בין נובמבר למרץ והגשומה בין מאי לאוקטובר. כנל בצפון, הקריר בעונה היבשה וחם ולח בשאר חודשי השנה.
- מתי לנסוע: בין נובמבר למרץ. יבש בדרום, קריר ונעים בצפון.
- טיסות: אפשר לטוס עם 'לופטהאנזה', מגרמניה, ישירות להאנוי או הו-צ'י-מין סיטי, או עם 'אוזבקיסטן איירליינס' מטשקנט. 'תאי' ו'וייטנאם
איירליינס' מקיימות טיסות יומיות מבנגקוק.
- תחבורה: אי אפשר לשכור רכב ללא נהג מקומי. מאחר שהכבישים הבינעירוניים צרים ונעדרי תאורה, לא מומלץ לנסוע בהם בלילות. סוכנויות הנסיעות מפעילות אוטובוסי תיירים ממוזגים ומרווחים מהו-צ'י-מין סיטי להאנוי. כרטיס 'חופשי-חודשי' (20 דולר) מאפשר לרדת בכל אחת מהערים שבדרך. רכבת? מיושנת ואיטית. ואפשר גם לנצל טיסות פנימיות בין הערים הגדולות.
- אשרת כניסה: התהליך מסורבל קצת. פונים למשרד נסיעות בישראל וממלאים בקשה (75 דולר). זו מאושרת לרוב כעבור שבוע. האשרה היא לחודש, אבל ניתן להאריך אותה בחודש נוסף דרך סוכנות נסיעות בוייטנאם (30 דולר). למגיעים מתאילנד, אפשר לקבל אשרה בוייטנאם (45 דולר) תוך 5 ימים בכל סוכנות נסיעות בבנגקוק.
- כסף: 15 אלף דונג וייטנאמי שווים דולר אחד. ניתן לקנות במטבע האמריקאי, אך מומלץ להצטייד גם במטבע מקומי.
- אוכל: מתובל פחות מהמטבח התאילנדי, אך לא פחות עשיר ממנו. המנה הלאומית היא מרק אטריות-אורז (טעים מאוד, פחות מדולר). בדוכני מזון רבים נמכרים כריכי באגט צרפתי, ירושה מתקופת השלטון הקולוניאלי.