בתחנה בבאר-שבע עמד קטר טורקי
רכבת הנגב היתה ניסיון טורקי להגיע אל תעלת סואץ במהלך מלחמת העולם הראשונה. הרבה רכבות לא הספיקו לעבור במסלול, אבל מאחור נותרו גשרים יפים והצעה לטיול שחותך את שממת הדרום - מצומת גילת עד בארותיים
תעזבו את הנגב לנפשו. לא רוצה פיתוח, לא רוצה ייהוד. כל יופיו - בשיממונו, בריחוקו ובניתוקו מכל יוזמה אנושית. לכל אורך ההיסטוריה כל מי שניסה להותיר בו חותם, השאיר רק סימנים זעירים על פני השטח הגדול. גם היום תראו כאן מחנות צבא ובתי כלא צבאיים מתפוררים, גשרים שנשכחו ואין בהם שימוש ושאר מזכרות רפאים מהעבר. הבדואים, שממחזרים כל פיסת מתכת, מנקים את הנגב והוא נותר פראי ושומם. כך הוא צריך להישאר, ויסלח לנו בן גוריון.
הנאום הרגשני הזה הוא תוצאה של מסע בעקבות הרכבת הטורקית. בנגב? אכן, המסלול הדרומי של הרכבת העות'מנית עבר בחולות הארץ, כמו שגם סיפורה נבלע בחולות אלה. בניגוד לרכבת שעברה בעמק יזרעאל וסיפוריה מוכרים, "רכבת הנגב" לא ייצרה זכרונות נוסטלגיים. כדי להתחקות אחריה צריך לחזור אחורה בהיסטוריה, אל פריצת מלחמת העולם הראשונה ב-1914, כשטורקיה הצטרפה אל גרמניה ויצרה חזית חדשה במזרח התיכון.
הטורקים לטשו עיניים אל תעלת סואץ, שמעברה השני ישבו הבריטים. מתוך הבנה אסטרטגית שהשליטה בים נתונה בידי הצי הבריטי, ומחוסר יכולת להשתמש במסילות הרכבת שבידי הצרפתים בלבנון ובסוריה, החליט הסולטן עבדול חמיד לבנות מערך רכבות שיוכל להוביל צבא ואספקה דרומה. שיקול משני היה להביא עולי רגל מאיסטנבול למכה. המשימה הטכנולוגית הוטלה על מהנדס גרמני בשם היינריך מייסנר, שנשא גם את התואר המכובד "פשה" (פחה).
הרכבת הראשונה בארץ ישראל, שנסעה מיפו לירושלים, נחנכה ב-1898. לאחר מכן נסללה מסילת רכבת העמק (מהירמוך עד חיפה) שהשתלבה ברכבת החיג'אזית. מייסנר לקח את התוואי החדש של רכבת העמק, סמוך לעפולה, והמשיך אותו לכיוון מצרים, דרך נחל שורק, פאלוג'ה ומשמר הנגב. הרכבת הגיעה לבאר- שבע ב-1915. הבנייה היתה מהירה במיוחד, לא במעט בגלל כוח עבודה זול של בדואים ויהודים. כל מי שנמצא בדרך ולא גויס לצבא, הפך לעובד מסילה.
ההספק היה אומנם מהיר, אבל לא מהיר דיו, שכן הבריטים בנו באותה עת קו רכבת לאורך חוף הים התיכון, עד לאל-עריש. הטורקים לא ויתרו והמשיכו לבנות את המסילה שלהם דרך ביר עסלוג' (צומת משאבים), נחל לבן, ניצנה (שם ישבה מפקדה טורקית) - ולעבר סיני, עד קסיימה.
האויבים הנדיבים
תחילת מסלול המעקב אחרי הרכבת היא ליד צומת גילת. את הגשר הטורקי הראשון, הגדול והיפהפה, תפגשו ליד שדה תימן. פעם עבר עליו הכביש מגילת
לבאר-שבע, אבל היום הוא נושא רק שלט גדול של 'מקורות'. אפשר לרדת אליו משדרת העצים הסמוכה לו.
מסלול הרכבת, כמו גם מסלולנו, ממשיך לבאר-שבע, שם עומדת תחנת הרכבת הטורקית בשיממונה המבייש. פעם היה כאן מרכז אמנויות, היום צומחים לידו כל מיני גושי בניינים עם שמות פלצניים, אבל אף אחד לא חושב לחייב את קבלנים להקים סביב המבנה ההיסטורי פינת חמד וגן.
לא הרחק נמצא בית הקברות לחללי מלחמת העולם הראשונה, אולי המטופח ביותר בארץ. שורות-שורות ניצבות בו 1,239 מצבות יפות, שעל אחת מהן
מגן-דוד, שמציין כי יהודי טמון תחתיה. בצד יש מצבה מרתקת שהקימו חיילים גרמנים לזכר טייסים אנגלים שהופלו. הכיתוב נוגע ללב: "הוקם בנדיבות על ידי אויביהם".
אם כבר הזנחה, אז כדאי להציץ גם לבית המושל הטורקי ערף ערף, שהוא, למרות הכל, עדיין המבנה הכי יפה בבאר-שבע.
חוזרים למרחבים הפתוחים ויוצאים מהעיר לכיוון מצפה-רמון. ביציאה מבאר-שבע מצד שמאל שני גשרי רכבות - ישן (טורקי) וחדש. אחרי הכניסה לרמת חובב נוטשים את הכביש. מכאן המסלול מתאים רק לרכב שטח. המטרה היא לחבור אל קו המסילה הטורקי תוך מעקב אחר קו המתח הגבוה דרומית לרמת חובב. זהו שטח אש, כך שניתן לנסוע בתוואי זה רק בשישי-שבת. בנוסף, זהו שטח חולות נודדים הצפוני ביותר בישראל.
מכל הסיבות האלה גם יחד, נוצר כאן מסלול מרתק ושומם, שלאורכו תשחקו במחבואים עם המסילה הטורקית, שנעלמת לפרקים. החלק המפעים ביותר, אחרי חציית החולות ונסיעה לאורך קצא"א (קו צינור הנפט אילת-אשקלון), הוא זה שבו המסילה חוצה אזור הררי. תגלו שהיא שומרת על קו גובה אחיד, ולכן הפיתולים הרבים והשימוש ב-100 גשרים ומעבירי מים שלא רבים נותרו מהם בין באר-שבע לבארותיים. מצד שני, כל אחד מאלה שנותרו הוא פנינה.
מדי פעם הנתיב חוצה את ההר. לאחר מכן המסילה מתגבהת ונעלמת
באופק. לא מומלץ לנסוע עליה, שכן היא צרה וברובה חסומה (אולי כדי למנוע מלנסוע עליה). נקודה מעניינת לתשומת לבכם: המסילה עד באר-שבע נבנתה כמו בדגם האירופי, עם מבני ציבור לאורכה, אבל דרומה משם היא שימשה רק יחידות צבא ולכן אין כמעט מבנים בצמוד לה.
את הקטע בין ביר עסלוג' לניצנה, שאורכו 50 ק"מ, הטורקים בנו בחודשיים, זמן שיא. אדני הרכבת ומסילות הברזל כבר לא שם. את מה שלא פירקו הטורקים בזמנו, פוצצו הבריטים ב-1917. עבודות תשתית מודרניות ואימוני צבא הרסו את היתר, ולסיום באו הבדואים, אספני ברזל ידועים - ולקחו את מה שנותר.
הכביש הישן ליד צומת משאבים הוא הזדמנות טובה לפיקניק קצר בפארק גולדה. למי שרוצים לחלץ עצמות יש למעלה תצפית טובה, הידועה בשם 'הקומנדו הצרפתי'. זה גם המקום לבעלי רכב פרטי לחבור למסלול. אלה שהמים באגם לא בשבילם, יכולים לטבול ב'נווה מדבר' - אחוזת בריאות בנגב (טל' 810 - 700 - 700 - 1).
ארץ הנבטים
ממשיכים דרומה על הכביש עם גיחה קצרה לכיוון שבטה, עיר נבטית משומרת להדהים. תגלו כאן את חומת הסוגרים שלה, שהיתה בנוייה מקירות הבתים החיצוניים, לצד גתות יין גדולות שמעידות על שלטון חזק וריכוזי, שניהל את סחיטת הנוזל הנכסף. בסמוך, במה שידוע כ"בית של קולט", החוקר של שבטה בשנות ה-30 של המאה שעברה, נמצאת היום 'חוות שבטה' - חדרי אירוח ובית קפה. המקום מדהים, האווירה קרירה. יש כאן שלושה צימרים ובתשלום לא קטן מוגשות ארוחות לאנשים שלנים באזור. למשל? ארוחת עוף בתנור ב-120 שקל לאדם. טלפון: 6550911 - 08.
משבטה ועד ניצנה עובר אחד הכבישים שהיו מלהיבים גם את מחבר 'זן ואומנות אחזקת האופנוע'. הכביש מתפתל על קווי גובה ומנפיק אינספור מבטים לנוף. הוא חוצה את נחל לבן על גשר ובדרך חולפים גם על פני מחנה אנצר הענקי והנטוש. גם כאן הכביש עובר בשטחי אש כך שאפשר לעבור בו רק בשישי-שבת. הכביש הישן מסתיים ליד האנדרטה של חטיבה 8.
ממשיכים עד ניצנה, העיר הנבטית שהפכה מרכז לוגיסטי
לטורקים ונהרסה על ידי כל הצבאות שחנו בה לפני שניסו לכבוש את המדבר מדרום. היא היתה בסיס לטורקים, וגם בסיס לישראלים במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים. בית הסראייה שלה בנוי מאבני העיר הנבטית העתיקה, כשהחלק היפה ביותר הוא המדרגות שעולות לאקרופוליס.
התחנה הבאה - בארותיים. בדרך רואים את מגדל המים העגול של הרכבת, המבנה היפה ביותר שנותר. בכניסה לבארותיים נוסעים פעם ראשונה על תוואי המסילה. למעלה מאגר המים לקטר הטורקי, כשמצד שני כביש הגבול, שהוא אזור קסום של דקלים, אשלים, אקליפטוסים ושיזפים, אזור כמעט אפריקאי. בחניון בארותיים יש את באר משה ובאר אהרון והדרך הרומית - כולם משולטים בהסברים. יש גם שירותים, שולחנות פיקניק ומתקני משחק מעוצבים, ביניהם קטר וקרון רכבת.
אוהל האירוח הגדול והנינוח של 'בארותיים בנגב' ממתין בסמוך. לרשותכם בתי בוץ, צימרים חביבים, טיולי חמורים. זה הזמן לתפוס שלווה על ערסל או לדחוף יד לתוך קערת אורז שמנוני וטעים (הארוחות בתיאום מראש). טלפון: 6557865 - 08.
כל מה שנותר זה להתפלא מדוע הוועדה לשימור אתרים לא הופכת את מה שנשאר מהמסילה הקסומה הזאת לאתר מוגן, לפני שייעלם מנופי הנגב.
לפנייה לכתב/ת 
