חוזרים אל הקבינה
"המשאית", שהתחילה כמיני סדרה בעלת שלושה פרקים, חוזרת הערב (ערוץ 2, 21:45 "טלעד"). "אני לא מאמין למושג הזה 'סטריאוטיפים', אומר הבמאי, ערן ריקליס, "אלה הם הדברים האמיתיים"
לערן ריקליס, יוצר "המשאית", היתה את האפשרות לחסל את אברהם אלגרבלי בגלגולו הקודם בסוף הפרק השלישי. תחושת בטן אמרה לו להשאיר את זה פתוח. הערב בשעה 21:45 ב"טלעד" אלגרבלי חוזר, יחד עם העונה השנייה של הסדרה, שהיא דרמה דרומית ואנושית בכיכובם של זאב רווח, סמי הורי, שלום אסייג, שרון אלימלך והרבה חול של הנגב ודיזל של המשאית.
ריקליס הוא הבמאי והמפיק של הסידרה שהתחילה מפרסומת לבירה: "זה סיפור קצת עתיק יומין שהתחיל בשנת 88'" מספר ריקליס, "עשיתי פרסומת ל'גולדסטאר' והשתמשתי במשאית לצורך הצילומים בדרום, שם קלטתי את בעל המשאית והבן שלו שהסיפור שלהם היה מעניין. תפרתי סיפור מסביבם ואף אחד לא רצה לעשות לי מזה הפקה, אז הוספתי המון סיפורים ועטפתי את הכול במין תזה כזו שטלוויזיה צריכה לצאת מהרדיוס התל אביבי. היום זה נשמע לא סנסציוני אבל אז הדברים סבבו סביב שינקין ופלורנטין ורמת אביב. כשהגיע בסופו של דבר הרגע שבו 'טלעד' אמרה כן, הוספתי מספר סיפורים ודמויות נוספות".
מה יש בעונה החדשה?
"העונה לוקחת את הדמויות מהסיבוב הראשון ומסבכת אותן, יש רומנים לא ברורים, אחותה של אשתו המנוחה של אברהם מתאהבת בו, הבן ניסו מעסיק פקידה בת המקום שגם איתה יש סוג של מתח, שלום אסייג התארס עם בחורה רוסיה והיא עוזבת את העיר ויש לו רומן חדש. בעצם נוספו כמה נשים ואז הדברים התגלגלו".
חלק יגידו שהדמויות בתוכנית בנויות על סטריאוטיפים. האם אלו באמת סטריאוטיפים או שזו ישראל?
"אני ממש מתנגד לדעה הזו, אני לא מאמין למושג הזה 'סטריאוטיפים'. או שדמות עובדת או שלא. יש פה איש שעבד קשה כל החיים שלו ובסוף קנה משאית, אין את הטיפוס המסכן מובטל שלא עושה כלום, וגם אם היה, אז מה? אלה הם הדברים האמיתיים! זה בא בהפוך על הפוך, אם אתה מספר סיפור אמיתי, אין מה לעשות, אתה מטפל בסטריאוטיפים. הסדרה הזו הלכה אל המציאות ויחד עם זו אל האמת".
יש הצלחה מאוד גדולה ל"בורגנים", אתה מרגיש הבדל ביחס הקהל אל שתי הסדרות?
"אף אחד לא צועק עליהם סטריאוטיפ, לכן המטרה שלי הייתה לבוא ולספר סיפור של אנשים שרואים אותם רק כשיש שריפה של צמיגים, או אבטלה, או בעיות בעיירות בפיתוח, או כשמפעל נסגר ואז הם מופיעים בחדשות. כאן אתה מספר סיפור על אנשים בירוחם כמו שאתה מספר על אנשים שגרים ברמת אביב או בגבעתיים. יש דמויות בסידרה שאולי בפעם הראשונה בטלוויזיה אתה הולך מעבר אל החדשות ונכנס לתוך החיים שלהם".
אז אתה יוצר מתוך מחאה?
"אני לא בעסקי המחאה אלא ברלוונטיות. אסור לי להתעלם מהסביבה, מהאלמנטים החברתיים הפוליטיים, אני לא יכול לחיות בבועה בתור יוצר ו'המשאית' משתמשת באמצעים פופוליסטיים כדי להגיע לקהל רחב. מצד שני, אם אתה שם סדרה כזו מול אופרות סבון שמצולמות בארץ למשל, אז אתה רואה שאין הבדל בין הדיקטים על התפאורה בארץ לבין הדיקטים של התפאורה בדרום אמריקה או משהו כזה. בעיני זה פחות רלוונטי, בעיקר במקום כמו ישראל שהכל נמצא קרוב וצפוף ואתה פשוט לא יכול להתעלם. גם כשאתה צריך לספק מוצר בידורי אתה צריך לעטוף אותו בחיים".
אתה חושב שיש קשר למכרז?
"הסדרה הזו הוזמנה כבר מזמן. תראה, גם אם מישהו חשב לפני שנתיים שיש מכרז וצריך להזמין אז זה חלק מחוקי המשחק והשאלה היא ההמשכיות. בכל מקרה זה אומר שמישהו מאמין בפרויקט הזה, כי הרימו אותו, ושמו בפריים טיים, מישהו האמין בפרויקט הזה כי הוא טוב".
קיבלת תגובות מהאנשים בדרום?
"תראה, האיזון בין הסדרה לבין תושבי ירוחם ובכלל הוא מורכב ומעורר מחלוקת מטבעו. תמיד כשאתה בא מבחוץ לצלם את הסיפור של האיזור אתה מעורר פולמוס, וזה דיון שבעיני מדליק, זה חלק מהמשחק. תמיד תשמע תגובות שונות, אם ייצגת אותנו נכון או לא, אם פגעת בנו או תרמת לנו, זה חלק מהאינטרפרטציה של האנשים עצמם לסיפורים של עצמם".
יש סיכוי שהמשאית תגיע לתל אביב?
"תל אביב היא תמיד ברקע, לאנשים באזורים כמו הדרום יש תמיד חלום להצליח בחוץ, אולי לחזור אבל לפחות לנסות. תל אביב מרצדת לה שם 110 קילומטר צפונה, בעונה הבאה אולי נגיע לשם, אבל יש לי תחושה שתמיד נחזור".
לפנייה לכתב/ת 
