זכרונות אהבה מתל אביב
שוק הכרמל של ילדוּת, הוינטג' של שוק בצלאל, המאירלנד הקסום במגדל שלום, הליוויתן העצוב, וגם הגנדרנות, השחצנות והתזזית. הרשימה של מירב יודילביץ
מה זאת אהבה
1. שישי בצהרים. עירי מתרוקנת מאנשיה. כולם נשאבים לתוך הבתים עמוסי חבילות ועיתונים של סופשבוע ומשאירים אחריהם שקט מבורך. העיר נעטפת שלווה ואפילו מדרכות רחוב דיזנגוף הדביקות נדמות נינוחות יותר כשהן משוחררות מן הרגליים הממהרות עליהן במהלך השבוע. בדיזנגוף פינת המלך ג'ורג' עומד נגן הכינור הזקן שפניו מחייכות ועיניו טובות. שערו מאפיר והוא חבוש במגבעת. על דש המקטורן ענודה סיכה אדומה ומוזהבת זכר לימי התפארה של אימא רוסיה. כל מטבע שנופל אל תיבת הכינור שולח את ידו אל המגבעת ומשחרר מפיו "סבפסיבה" רך. אני מפשפשת בכיס, משחררת מטבע וקונה את מקומי בגן עדן. מקצה שדרות בן ציון מתבונן בי מהורהר המבנה המעוגל של תיאטרון הבימה. יש דברים שלא משתנים, אני חושבת, יש דברים שאי השתנותם מרגיעה.
2. כעומס הסלים שאמי נהגה לסחוב משוק הכרמל, כך עומס הזיכרונות שמעורר בי המקום. בימי החופש הגדול התלוויתי לאמא למסעה בין הדוכנים. ככל שרבו השקיות בסל כך הרגשתי שאני מוכיחה את בגרותי. "תראי, אמא, כמה אני גדולה", הייתי אומרת מלאת גאווה נשרכת בקושי מאחורי סל הפלסטיק הכתום שגודלו כגודלי. בין פרדי הקצב למוכר הדגים הדתי שיושב באחת הסמטאות היוצאות מאמצעו של השוק, בין איש הפלאפל והמיץ הצהוב שנדבק לידיים שנהג לפנק אותי בכדור שמנוני נוסף ("בגלל הגומות") לבין מוכר התבלינים שבסמטה ליד האבטיחים, הייתי מכרסמת את האפונה הירוקה תרמיל תרמיל לקול מחאותיה של אמי: "גם כך זה מתכווץ בסיר". שוק הכרמל שבעיני הבוגרות מעורר מחשבות על פוליטיקאים חנפנים ופיגועים מדממים היה בילדותי עולם שלם של ריחות וצבעים, סיג ושיח חדש עם מוכרים קולניים ושעות איכות עם אמא.
3. לא הרחק משוק הכרמל מחוז מלכותם של הירקות והפירות הכי הכי בעיר נמצא גן העדן האבוד של חובבי הפשפושים. שוק בצלאל היה ועודו אחד המקומות השווים בעיר למציאת מציאות. קולקציות בגדי הים של נערותי הורכבו מפריטים לא קשורים שחוברו להם יחדיו תמורת שקלים בודדים. שנים לפני שהומצא הוינטג' במחוזות ניו-יורק הרחוקה, בבצלאל כבר הבינו שלעשות שוק זו אמנות ובאמנות כמו באמנות אין דבר כזה שאין דבר - רטרו, ניו-אייג', עודפי יצוא בזול ובכמויות. ללכת לאיבוד בין הררי הג'אנק בשוק היה כמו, מאוחר יותר, ללכת לאיבוד בין שביליה של ארץ שאינני מכירה ולגלות תגליות לאורכם. את מלחמתי בערימות הייתי מקנחת באחד מדוכני הפלאפל בשוק שהיו הראשונים בעיר שהמציאו את הצ'יפס העגול טבול בבלילת קמח ונוטף שמן. יהי זכרו ברוך.
4. פעם היה מגדל שלום בתל-אביב המבנה הגבוה ביותר במזרח התיכון. באותה תקופה היה דודה של אמי, חיים גומולינסקי, פקיד בכיר במשרד הפנים. בחופש הגדול היינו עולים במעלית המוכספת הגדולה שעשתה כואב באזניים, דופקים לו על הדלת וזוכים לחיוך גדול ולממתק מעגלת מחלק התה שהיה עובר בקומה. חיים היה נותן לנו מעות להשתעשע במה שנקרא בזמנו "מאירלנד" עם קרונות רכבת שהיו מובילים את הנוסעים בין מבנים מיניאטוריים של תל-אביב הקטנה הרגשנו על גג העולם.
5. בסוף טיילת ימה של תל-אביב, קצת אחרי החולות ורגע לפני שמתפרש לו כיום מוריק גן צ'רלס קלור בואכה יפו, עמד לו לפנים לוויתן אבן ענק שהיה מתבונן בערגה אל מימיי הים התיכון ומשלשל מפיו לשון חיוורת שעליה התגלשו אל החול ילדים. בכל פעם שהיינו חולפים על פניו בדרך לאבולעפיה הייתי מבקשת מאבא שיעצור את המכונית וייתן לי ללטף את הלוויתן העצוב. לא עצרנו. אחרי שנים שאלתי את אבא למה סרב לתת לי ללטף את הלוויתן. בטנו של הלוויתן, כך הסתבר, היתה למגרש המשחקים של מכורי הסמים המקומיים שהיו מוצאים בה מחבוא עם רדת החשיכה. הבטן הצחינה מקיא ומשתן ואבא, מן הסתם, ביקש למנוע ממני את החוויה. כשהייתי ממש קטנה כעסתי על מה שהחשבתי אז כהיעדר חמלה מצד אבא. מאוחר יותר כשהעירייה מחקה את הלוויתן מנוף הרכס המשקיף אל הים, כעסתי גם על ראש העיר שמחק באחת את קיומו של הלוויתן העצוב. אמא היתה זו שהרגיעה ואמרה שאחרי שיחה ארוכה החליט ראש העיר לאפשר ללוויתן לחזור למים ושעכשיו הוא שמח. קיבלתי את גרסתה.
שונאים סיפורי תל-אביב
| שם ישוב: | תל אביב |
| סוג ישוב: | עיר |
| שנת ייסוד: | 1909 |
| נ"צ | 1294.1655 |
| רום: | 55-5 מ' |
| רשות: | עיריית תל אביב-יפו |
| מחוז: | תל אביב |
| נפה: | תל אביב |
| איזור טבעי: | תל אביב |
| אוכלוסייה (תחילת 2004; הנתון בסוגריים מסמן שינוי ביחס לנתוני המפקד הקודם): | 363,400 (+) |
| דמוגרפיה: | מעורב |
| דרוג (10-1) רמה חברתית-כלכלית (2004; הנתון בסוגריים מסמן שינוי ביחס לנתוני המפקד הקודם): | 8 (=) |
2. זהו במובן מסוים גם סוד קסמה, אך מה שהופך את תל-אביב לבלתי נסבלת בעיניי זו התזזיתיות המידבקת שבה. הכל בה ארעי - מקומות שנפתחים ונסגרים, אזורים נחשבים שהופכים באחת לבלתי רלבנטיים וזוכים בעידן הרטרו לעדנה מסוימת שתחלוף, עיר ההבלים שלנו שבה הכל חשוב עד שהוא לא.
3. היא מתחזה לכרך אך בפועל תל-אביב היא עיר קטנה ותושבים בה מעט. היא יודעת את זה אבל נהנית מתשומת הלב. לא קונים אותה בזול (שכ"ד, ארנונה, מחייה) והיא יומרנית להפליא, גנדרנית לתפארת, שחצנית ומלאה בעצמה. בקיצור אישה בלתי נסבלת.
4. להיות עצוב, איטי, מיזנטרופ, חולה או סתם זקן בתל-אביב זה כמעט פשע. העיר שקבעה לעצמה את המוטו "עיר ללא הפסקה" גזרה על חובבי הרטינות שביננו להרגיש מחוץ להוויה העולצת.
5. לנהגי המוניות התל-אביביים עדיין יש קילומטרז' רציני לעשות בכדי להגיע לעמיתיהם הפריזאים - ובכל זאת רק בתל-אביב יגיד לכם נהג המונית שתעצור לידכם בחריקת בלמים ובקרבה נוסע משכבר: "לאן את רוצה, מותק?" ועוד לפני שתספיק לענות יפלוט "לא מתאים" וימלא אותך בעשן פיח סמיך מהאגזוז.
לפנייה לכתב/ת 
