"אנחנו עדיין פרימיטיבים בעיניכם"

"האחים כהי העור שבאים מאתיופיה

מביאים איתם מסורת מופלאה ועתיקה

הבנים האובדים, אחרי תלאות הדרך

מגלים לאט לאט את הארץ הרחוקה

הם שנים חלמו עליה, ועכשיו זו המציאות

כשאומרים להם לטבול, לשטוף את התמימות...

ואני בעיניהם ראיתי איזה אור

ומי יידע אם אברהם - לא היה שחור".

(אהוד בנאי, "עבודה שחורה")

20 שנה חלפו, בדיוק השבוע, מאז הובאו לישראל אלפי העולים מאתיופיה, במסגרת "מבצע משה". כ-8000 נפש הגיעו מאתיופיה לישראל במבצע זה, רובם ככולם מחבל גונדר. מבצע משה נמשך לפרק זמן של כשלושה חודשים, מנובמבר 1984 ועד ינואר 1985. העבודה המייגעת שהושקעה בהצלתם של יהודים אלה שילבה סוכני מוסד, שיתוף פעולה חשאי עם ממשלת סודן ושמירה קנאית על סודיות המבצע ועל זהותם היהודית של האתיופים. המבצע הסתיים טרם זמנו, בעקבות הדלפה לתקשורת הישראלית שהגיעה לשלטונות סודן וגרמה לכך שהשערים נסגרו במדינה המוסלמית.

כ-15,000 יהודים שכבר הגיעו לתחנת המעבר בסודן, מצאו עצמם תקועים חודשים ארוכים, ממתינים בשקיקה לחידוש הרכבת האווירית לארץ הקודש, לשווא. רבים מהם מתו במחלות או מגפות שפקדו את האזור, אלפים ניסו לחזור לאתיופיה ואחרים בחרו להישאר בסודן, בציפייה דרוכה שמא יוכלו עוד לעלות לישראל. החידוש הצפוי בעלייה התרחש רק ב-1991. אז, ברכבת אווירית מסיבית שכללה 34 מטוסי ג'מבו והרקולס של חיל האוויר ואל-על, הועמסו קרוב ל-15,000 יהודים מאתיופיה והובאו באישון לילה לישראל במבצע גרנדיוזי לא פחות: "מבצע שלמה".

השבוע, עם ציון 20 שנה ל"מבצע משה", בחרה מערכת ynet לחזור לקהילת עולי אתיופיה, ולראות מה השתנה. דור התחלף, רבים מצעירי הקהילה הם כבר ילידי ישראל, אבל בעיות רבות נותרו, כמו סטיגמה, ניכור ואפליה. ויש גם תקווה, בצידם.

תחילה, מעט מספרים: קהילת יהודי אתיופיה בישראל (הכוללת את 'ביתא ישראל' ואת הפלשמורה) מונה כיום כ-105 אלף איש, מהם כ-27 אלף הם ילידי הארץ. זוהי למעשה העדה הקטנה ביותר בישראל. קטנה, אך בעלת מאפיינים ייחודיים משלה, הבאים לידי ביטוי כמעט בכל השוואה אפשרית לאוכלוסיה הישראלית הכללית, ובה גם אוכלוסיית העולים.

המשפחה האתיופית גדולה יותר מזו הישראלית הממוצעת: מספר הנפשות הממוצע נע בין 4.4 ל-6.2 במדידות בישובים שונים. ממדידות אלו גם עולה כי בין 20% ל-45% מן המשפחות מונות 7 נפשות או יותר. זוהי גם קהילה צעירה במיוחד. כמחצית הקהילה מונה ילדים שלא מלאו להם 18 שנים ואילו אחוז המבוגרים (גיל 65 ומעלה) נע במקומות שונים בין 4% ל-7%.

אולם ההבדלים המהותיים ביותר בין 'ישראלים' לבין 'אתיופים' הם שניים: האחד, אופייה המסורתי של הקהילה האתיופית, מול אופייה המודרני והאינדיבידואלי של החברה הישראלית הותיקה ועמה גם חברת העולים ממדינות ברה"מ לשעבר. השני, המנטליות השונה בעליל ומעברי התרבויות.

איפה הכבוד למבוגרים? הכל כאן היה פרוע

"המעבר לישראל יצר אצלי הלם תרבותי אמיתי. המדינה לא היתה ערוכה לקליטת עולי אתיופיה אז כמו היום ולא ידעו כיצד לקלוט אותי. הייתי עוף מוזר בעיניהם", מספר משה בהטה, שעלה ארצה עוד לפני מבצע משה במבצע נדודים אישי בשנת 80', בעודו בן 21. היום הוא מנהל מרכז קליטה לאתיופים בדרום. "הכל היה כאן שונה לגמרי: התרבות, השפה, ההתנהגות. באתיופיה חיינו חיים מסורתיים שבטיים, של כיבוד אב ואם, כבוד משפחה ומבוגרים וכבוד הדדי. באנו מחיים של היררכיה ברורה בין בני הבית ובכפר, ויחס אנושי חם ואוהב. כל זה לא היה כאן. כאן הכל היה הפוך", הוא מתאר.

הפער בין הדורות: מתרחב?

השתלבותם של עולי אתיופיה בחברה הישראלית נחשבת למוצלחת יחסית מבחינה חברתית, בעיקר בקרב ילדי הדור השני לעלייה, אלו שנולדו בישראל או אלו שעלו בגיל מאוד צעיר ואת מרבית שנות חייהם עברו כישראלים. עבורם, המציאות הישראלית היא היחידה אותה הם מכירים, אך זו יצרה פער הולך ומתרחב בינם לבין דור ההורים, אשר עדיין נאבק קשות בהתנתקות מן החברה המסורתית והשבטית אותה הכיר באתיופיה.

"הדור הצעיר כבר מרגיש ישראלי ומודרני לכל דבר ועניין. הוא כבר לא זקוק לקייסים (המנהיגים הרוחניים של העדה האתיופית - ד.ש) ולא מבקש את קרבת החמולה או המשפחה. הצעירים כבר יוצאים מה-'גטאות' ומחפשים לגור בדירות רגילות ולא בסמוך להורים ואפילו הילדים הצעירים שואלים שאלות בנוגע למסורת השבטית ותוהים למה כל זה נחוץ. הם לא ממש מתרשמים מהקייסים", מסביר אדנה טדלה, מדריך מרחבי העובד עם עולי אתיופיה בצפון הארץ. "אבל בקרב המבוגרים, דור ההורים, המנהיגים הרוחניים עדיין משפיעים באופן רב על מחשבות והלכי הרוח של הקהילה. הפער בין הדורות הולך ומתרחב. מצד אחד, הצעירים הרבה יותר מערביים, מודרניים ומשתלבים בחברה הכללית, אבל הם גם מתרחקים מהוריהם וסובלים מקשיים רבים".

דוד יאסו, הממונה על קליטת יהדות אתיופיה במשרד הקליטה, מזהה אף הוא משבר הולך ומתרחב בקרב הצעירים. "צריך להבין, הבעיות שעברו על ההורים לאחר שהגיעו לארץ הותירו בהם חותם עמוק שלא יימחק לעולם. אמנם הם הצליחו להתגבר על קשיי קליטה רבים, אבל התחושות הנפשיות מלוות אותם ומחלחלות אל דור הילדים. כשהצעירים גדלים בבית באווירה של מועקה והתמרמרות, הדבר משפיע עליהם בהמשך ולכן מידת ההישגיות של הצעירים נופלת מזו של הוריהם".

יאסו מחלק את תהליך הקליטה לשלושה תחומים מרכזיים - השירות בצה"ל, ההשתלבות במערכת ההשכלה הגבוהה והתעסוקה. מבחינתו, שלוש תחנות אלו מעידות יותר מכל על מידת השתלבותם של הצעירים האתיופים בחברה הישראלית. "בשניים מתוך השלושה הצלחנו יפה מאוד. כמעט כל הצעירים האתיופים מתגייסים לצבא במוטיבציה גבוהה. רובם הולכים לקרבי. צה"ל מבחינה זו מהווה מערכת כור היתוך ישראלית מוצלחת. גם מבחינת השתלבות הצעירים במערכת ההשכלה הגבוהה אפשר לסמן הצלחה. בוודאי יחסית למשך שהייתם בארץ ולמצבם מבחינה סוציו-כלכלית. מלגות הלימודים שמקבלים הצעירים בקטגוריה של עולים חדשים, מאפשרות להם ללמוד ולהתקדם יפה. אבל אין ספק שהבעיה האמיתית היא בתעסוקה. ריכוזם בערי ספר ובשכונות פריפריה לא מקל עליהם מבחינה תעסוקתית אבל הבעיה הכי גדולה זה הקושי של דור ההורים או העולים הבוגרים יותר להשתלב בעולם הכלכלי המודרני".

יש לציין כי בתקציב שנת 2005 של משרד הקליטה הוכנס סעיף מיוחד להכשרה מקצועית אותה יקבלו העולים כבר בעת שהייתם במרכזי הקליטה, כחלק מתהליך קליטתם ומתוך שאיפה לשלבם בהמשך בשוק העבודה. "קליטת יהודי אתיופיה בשוק העבודה קשה הרבה יותר מזו של הרוסים. עולי רוסיה באו עם מטען אינטלקטואלי, השכלתי ומקצועי רב ומתקדם, מתאים למערב. המנטליות של עולי ברה"מ לשעבר אפשרה להם להשתלב כאן בקלות בכל תחום, למרות קשיי קליטה שעברו גם עליהם. עבור עולי אתיופיה, הריחוק התרבותי קיים ומשפיע לצערי גם על המעסיקים. המעסיק תמיד יעדיף לקבל קודם את הרוסי או את הישראלי הוותיק ורק אחר-כך את האתיופי. בצבא ובעולם ההשכלה זה לא קיים", מסכם יאסו.

הטראומות: מבחן היהדות ו"פרשת הדם"

ממחקרים שביצע משרד הקליטה וכן משיחות שקיימנו עם כמה נציגי עולים עולה, כי הללו הצליחו לגבש את זהותם הישראלית וחשים בנוח עם הישראליות שלהם. יחד עם זאת, זו, כמאפיין את מרבית המהגרים באשר הם, אינה נטולת קונפליקטים פנימיים ובעיות.

"כולנו מרגישים ישראלים לגמרי. כולנו דוברים את השפה וחיים את המציאות הישראלית, אבל הממסד הישראלי העמיד מספר בעיות מהותיות ביחסו אל העולים מאתיופיה", אומרת בתיה איוב, מנהלת האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה. איוב מזכירה שני אירועים טראומטיים הקשורים לעולי אתיופיה, אשר הותירו תחושת עלבון קשה ובלתי נסלחת בקרב דור העולים האתיופי הוותיק. האחד, הפקפוק בסוגיית יהדותם של העולים והדרישה המחייבת לעבור תהליך של גיור מחודש או לפחות השבה ליהדות אותה דרשה הרבנות הראשית. זאת, למרות הכרתו של הרב עובדיה יוסף כבר בשנות ה-70' ביהדותה של קהילת 'ביתא ישראל' האתיופית, וההחלטה אותה קיבלה ממשלתו של מנחם בגין כי יש להעלות את יהודי אתיופיה לישראל.

האירוע הטראומטי השני אותו חוותה הקהילה התרחש הרבה אחר-כך, בשנת 96' וזכור כ-'פרשת הדם'. לאחר שנים בהן תרמו אזרחים ממוצא אתיופי ובהם בעיקר חיילי צה"ל את דמם למען הצלת חיים, נודע לפתע, כי משרד הבריאות הורה במשך שנים לא לשמור את הדם ולא להשתמש בו. זאת, בשל חשש כי הדם נגוע בנגיף האיידס.

שני אירועים אלה, אומרת איוב, יצרו תחושת עלבון קשה בקרב בני העדה, וזו לא נמחתה עד היום. "הדרישה לעבור גיור אוטומטי היתה עלבון גדול וזעזוע של

 ממש. מה ששימר במשך שנים את בני העדה באתיופיה היתה המסורת היהודית שלהם. בכך הם נבדלו מן הפלשמורה, אשר התנצרו בשל לחצים קשים של השלטונות שם. בניגוד להם, בנוגע אלינו, הרבנות לא פקפקה ביהדותנו ועובדה שממשלת ישראל הורתה להעלות אותנו לישראל והנה לפתע אותה ממשלה ואותו ממסד מחייב אותנו לעבור גיור מחודש. אחרי שנים ארוכות של סבל שעברו היהודים באתיופיה בשל יהדותם, הם עולים למדינת היהודים ושוב עוברים את אותו הסבל", מתארת איוב. "פרשת הדם הכעיסה והעליבה מאוד. לא בגלל שהחליטו לא להשתמש בדם שלנו, אלא בעיקר מפני שבחרו לא ליידע אותנו על כך. זה מעיד שלממסד הישראלי לא היה אכפת בכלל מהציבור האתיופי ומתחושותיו. זה כמו להגיד לראשי הקהילה, 'בתוככם תעשו מה שאתם רוצים וגם תתרמו דם אחד לשני, אבל בתנאי שזה לא ייצא החוצה לחברה כולה'", היא אומרת.

האתיופים פחות "מאיימים" מהרוסים, בינתיים

איוב סבורה, שהסיבות לכך שעולי אתיופיה לא חשים על בשרם אפליה ויחס מבזה מצד החברה אינן עומדות בהכרח לזכותה אלא נובעות בעיקר מתחושה כי עולי אתיופיה אינם מהווים כל איום על החברה הוותיקה. "התחושה הכללית בקרב החברה היא שהאתיופים לא מפריעים לנו, לא מאיימים עלינו ולא חיים בקרבנו, ולכן אין לנו כל בעייה אתם. לחברה הישראלית הרבה דעות קדומות, כמו לכל חברה אחרת. כל עוד לא נאלצה להתמודד עם השונה, הדעות הקדומות הללו לא הפריעו לה".

"העלייה מרוסיה יצרה את השינוי בגישה. החברה הישראלית עברה זעזוע כתוצאה מגל העלייה העצום מברית המועצות ובסופו של דבר זה היה לחיוב, כי החברה הישראלית נאלצה לראשונה להתמודד עם הדעות הקדומות שלה ועם הסטריאוטיפים שתמיד היו בקרבה אך עד אז לא נאלצה להתמודד עמם. היום היא מתמודדת יפה עם העולים, אם כי עוד עבודה רבה לפניה", היא סבורה. "העולים האתיופים 'הרוויחו' מכך, כי פתאום, ליד גל העלייה העצום מרוסיה, הם נתפשים כמיעוט קטן שקט ולא מאיים, ולכן הם לא סובלים מיחס מפלה".

אבל, לדברי איוב, זה ממש לא אומר שהכל בסדר. "החברה הישראלית עדיין רואה את הציבור האתיופי כפי שהיה לפני 20 שנה - כציבור פרימיטיבי, חלש, בור ומסורתי, למרות שכולנו התקדמנו מאוד ואין הרבה הבדלים בינינו לבין שאר הישראלים. ברגע שהאתיופים יתחזקו חברתית, כלכלית ופוליטית ויתחילו להתחרות בוותיקים על מקומות תעסוקה ומעמד חברתי, כל הכיעור והגועל ייצאו החוצה. הצבע תמיד יבדיל בינינו. לעולם נשאר שחורים".