לראות את הגרעין פורח

פרויקט "הרמת מסך" הוא לכאורה אירוע חד שנתי שבו מקבלים יוצרים עצמאיים במחול במה להצגת יצירותיהם בבכורה. בפועל, מדובר באחד הפרוייקטים היחידים בארץ שתומכים ביצירת המחול העצמאית ולא פחות חשוב מכך, מלווים את היוצרים בתהליך היצירה.

צמיחה, התפתחות והשתכללות של יוצרים ויצירות דורשים המשכיות וזוהי מהות קיומו של הפרוייקט, שבאה לידי ביטוי יותר מכל ב"מסך 3" בו מוצגות עבודותיהם של שלומית פונדמינסקי, ניב שינפלד, תומר שרעבי ומיה שטרן.

שלושת העבודות הן פיתוח של גרעין רעיון ושפה תנועתית שניטעו במסגרת פסטיבל "אינטימדאנס" שהתקיים באוגוסט בתיאטרון תמונע בתל אביב. התוצר הסופי, שעבר דרך מסננת הזמן בתהליך איטי של פירוק והרכבה, שונה לחלוטין מזה שהוצג בתמונע ומה שהתקבל ברובו מזוקק.

מיה שטרן ותומר שרעבי חיים דו-קיום. השניים יוצרים לאורך שנים יחד ומזה תקופה הם מפתחים שפה תנועתית שכל כולה סימביוזה בין שני גופים. זה בא לידי ביטוי ביצירה "עור פיל" שעלתה בבכורה ב"אינטימדאנס" והתפתח לכדי היצירה הנוכחית. השניים מציגים שפה ייחודית שבה הגופות מפותלים האחד בשני עד כדי כך שקשה להבחין איפה מתחיל האחד והיכן נגמר השני. בתנועה משותפת הם יוצרים יחידה אורגנית חדשה ומוזרה.

בתוך היחידה מתקיים מאבק אך גם שיתוף פעולה שגורם לשני הגופים להיאחז זה בזה. מחוץ ליחידה, כשכל אחד מהם מתקיים בעצמאותו, האנרגיה משתנה והתנועה הופכת לא בטוחה.

העבודה הנוכחית הוצגה בתיאטרון "המעבדה" הירושלמי ויש לומר שחלל האולם של התיאטרון עושה לה טוב. הצפייה בגובה העיניים בעבודה שפרושה על במה רחבה ובעלת עומק ממקדת את המבט ברקדנים ומחזקת את האינטימיות הנדרשת לה. מצד שני, היעדר תפאורה ושימוש במסך שחור בלבד יוצרים ריקנות שהתנועה, בקטעים מסוימים, אינה מצליחה למלא.

 בניגוד לעבודה הקודמת שהתבססה על תנועה משותפת, בעבודה הנוכחית יש גם ניסיון לפתח עצמאות. בנפרד, נחשפת תנועה מוגבלת ובלתי בשלה שזקוקה ליד מכוונת.

אם יצירתה הקודמת של שלומית פונדמינסקי, "להשאיר מפתח", לא חששה להבליט חולשות אנושיות, נדמה כי יצירתה הנוכחית, שהיא פיתוח של העבודה הקודמת, מודעת בהרבה לפגמים ובזה במובן מסוים חולשתה.

פונדמינסקי רוקדת בדידות אך במסע הזמן תוך כדי תהליך, נמחקה הצעקה ומה שנותר אמנם מעוצב ונקי אך פחות אמין ובודאי פחות מתריס.

אם בתיאטרון "תמונע", העבירה הבמה הקטנה תחושת חנק שהדגישה את הבדידות, תחושת המרחב שנותנת הבמה של "המעבדה" מדללת את החוויה. עם זאת בניגוד לתמונע מאפשר המרחב להניח גופי תאורה שמעשירים את העבודה במובן הויזואלי ומנפקים לה נפח.

באופן כללי נדמה כי היצירה הנוכחית יותר מעודנת ומסוגננת מקודמתה אך הדבר בא על חשבון היצריות המתפרצת שהיתה ואיננה עוד. יכולותיה התיאטרליות של פונדמינסקי מרתקות והיא מצליחה לעבור ממצב רוח אחד למשנהו ולשנות לגמרי את הפיזיות שלה.

ניב שינפלד מבקש בדרכו מלאת החן להבין איך שורדים את הביחד. יצירתו החדשה, פיתוח של יצירה קודמת, מביאה מבט מפוכח אך מלא חמלה על מה שרוב הזמן עתיד להתפרש כהתפשרות.

יחד עם הרקדנית סיוון גוטהולץ, הצליח שינפלד להביא את העבודה לכדי דיוק מרבי. הכוריאוגרפיה, שמרביתה בנויה על תנועות מסונכרנות, הפכה למחודדת וממוקדת והקואורדינציה בין שני הרקדנים עובדת נפלא.

זו עבודה כנה ואחת המורכבות יותר שבנה שינפלד עד כה. בניגוד לעבודות קודמות, שבהן היתה ליוצר נטיית יתר לפרש את הכוונה באמצעים תנועתיים, הפעם הסבטקסט במקומו מונח, מה שמאפשר מקום לפרשנות אישית של הצופה.

שינפלד מעלה דרך התנועה שאלות מורכבות כמו איך מוצאים עניין במוכר והאם חיים בתיאום הם בהכרח מחיקת האינדיבידואל ומשבץ בדרך נחמות קטנות ומחויכות. היה שווה לחכות.