איש עם חזון
האיש שהפך את אמדוקס לענקית היי-טק, מנסה עכשיו לשחזר את ההצלחה על הכבישים. אבי נאור משוכנע שמנהל טוב יכול לעשות הכל, ממיזם סלולרי ועד מהפיכת תשתיות. במקום שבו המדינה נכשלה, נכנס הכסף הפרטי לפעולה: נאור תרם למשטרה 138 ניידות חדשות ומשקיע עשרות מיליוני שקלים בבטיחות בדרכים. לראשונה הוא מדבר על מות בנו רן ואחיו הבכור בתאונות דרכים ועל פילנתרופיה כדרך לשרוד
מיד אחרי התאונה שבה נהרג רן, ביוני 95', דרש אבי נאור להשבית לתמיד את הג'יפ שבו נהג בנו. "ביקשתי שיפרקו אותו לגורמים ויפזרו לכל עבר, למרות שגם אחרי שבע התהפכויות, הוא יצא כמעט ללא פגע. כמה תיקונים קלים והאוטו היה חוזר לכביש, אבל לא רציתי שהוא יהיה קיים יותר".
עד כדי כך כעסת על הרכב?
"אולי כעסתי על האוטו, אבל החשיבה הייתה פרגמאטית לחלוטין. לא רציתי שייווצר אי פעם מצב שיעבור לידי ג'יפ סופה לבן, ואני אשאל את עצמי אם זה הג'יפ של רן. אני לא יכול להעלים את הדגם הזה מהכביש, אבל אני כבר לא צריך להסתכל עליו יותר".
נאור, 56, עומד היום בראש עמותת "אור ירוק", שמבקשת זה שבע שנים לשנות את תרבות הנהיגה בישראל ורחוקה מלהסתפק בחינוך הנהג הישראלי. את "חמשת הגרושים שיש לי", כהגדרתו, הוא מייעד למלחמה בחלונות הגבוהים. נאור פרש לפני שנתיים מתפקיד מנכ"ל ונשיא חברת אמדוקס, כשבכיסו על-פי הערכות 250-300 מיליון דולר. מנקודת פתיחה לא רעה זו הוא מפעיל כעת לובינג נמרץ בכנסת לקידום יוזמות חקיקה, משקיע בקמפיינים תקשורתיים ומדבר במונחים של תפיסה מערכתית כוללת, כשהוא זורק לחלל האוויר האשמות כמו "אדישות שגובלת בשחיתות שלטונית" ו"טיפול שערורייתי רשלני חוצה מפלגות".
נאור השקיע השנה מכיסו 35 מיליון שקל במלחמתו בתאונות הדרכים, וב-2005 הוא מתכוון להגדיל את הסכום ל-40 מיליון. היוזמה מבורכת, אבל גם מטרידה: האם, לטווח ארוך, טוב שבעל הון ייקח את המושכות מידי המדינה ויפריט את המאבק בתאונות הדרכים? אם יאפשר למערכת להתפרק מאחריותה וממוסדותיה – מה יקרה ביום שיימאס לו או שהכסף ייגמר? נאור, שתורם גם לפרויקט "יומטוב" למען ילדים בסיכון, מאמין שהוא רק "מאתגר את המדינה. אני לא פוטר אותה מאחריות, אלא מציע לה מאצ'ינג: אני אתחייב להשקיע במשך חמש שנים נוספות, אם היא תשקיע באופן דומה כסף או משאבים אחרים".
ואם המערכת תגיד "אדוני, אל תתערב. אתה רוצה לתרום – בבקשה. אבל לנו יש סדר עדיפויות אחר"?
"אני לא אונס את המדינה לשים כסף על דברים שלא הוגדרו כעדיפות לאומית. ייתכן שאם הייתי מבקש מאצ'ינג עבור פיתוח פארק תמנע, זה היה לא מוסרי. יש נושאים, כמו תאונות דרכים וילדים בסיכון, שהמערכת יודעת שהם חשובים, היא רק צריכה שידחפו אותה כדי לפעול".
רן היה חייל בן 19 במותו. "אחרי שהתבשרתי שהוא נהרג חשבתי איפה כל הסיפורים על איך שמרגישים שמשהו נורא קורה. כשרן נהרג, בשעה שש, לא הרגשתי כלום. החיים שלי היו במשך עוד שעתיים חיים רגילים. באתי הביתה, ראיתי שרן איננו והורדתי את הכלב לטייל, כשרן כל הזמן הזה כבר היה מת.
"כשחזרתי חנתה מכונית משטרה ליד הבניין שגרנו בו. בהתחלה קצת נבהלתי ואחר כך תפסתי איזה ריחוק וחשבתי איך אספר לרן כשהוא יחזור לאיזה רמה הוא מדאיג אותי, עם הגלישה והבנג'י וכל השטויות שלו. אני עולה במעלית וממש לפני שהדלת נפתחה פתאום חטפתי צמרמורת לא נורמלית. פתאום תפסתי שזה יכול להיות אליי. הייתי אז פרוד מאשתי ומשלושת הילדים – רן היה זה שעבר לגור איתי. המעלית נפתחת והם עומדים ליד הדלת שלי. כמעט לא דיברנו. שאלתי אם זה רן, וכבר הבנתי".
איך הוא נהרג?
"הוא נסע לים לראות את השקיעה, לא היה חגור והתהפך בחולות של הרצליה כשלקח סיבוב לא טוב. שני החברים שנסעו איתו יצאו בסדר, רן נהרג במקום. לאט בוודאי הוא לא נסע, אבל זו דרך כורכר, לא כביש שאפשר לפתח בו מהירות אדירה. הסבירו לי טכנית איך זה קורה, אבל לא התעסקתי בזה יותר מדי, כמו שלא שאלתי למה זה קרה דווקא לי. לפי האמונות ואורח החיים שלי, אין לי למי לבוא בטענות ואת מי לשאול שאלות. אני גם לא חושב שיש תשובות".
אתה חושב לפעמים מה היה קורה "אילו"?
"אני אמן ההדחקה, ולא שאין לי שאלות. הג'יפ חזר מתיקון בבוקר שרן נהרג וחנה אצלי בעבודה. כששמתי לב לזה, ביקשתי שיביאו אותו לרן, כי הוא מחכה לאוטו. את חושבת שלא עובר לי בראש, מה היה קורה אם לא הייתי עושה את זה?"
לא הכעיסה אותך הסתמיות של מוות כזה?
"לא רק שהנימוק לא חשוב לי, הייתי מרגיש יותר גרוע, אם הוא היה נהרג על הגנת המולדת. כל יום שישי אני בבית הקברות, לא יכול להיכנס לשישי בערב בלי להיות אצל רן. ואני פוגש שם הורים שהבן שלהם נהרג בלבנון, שפעם היה נורא חשוב להיות שם והיום זה נראה לא חשוב בכלל. אז איך צריך להרגיש הורה שהבן שלו נהרג בשביל מטרה לא חשובה בכלל? אני לא יודע אם להגיד מעדיף, אבל אני מרגיש יותר נוח שרן נהרג כשבסך הכל הוא הלך לים".
נאור לא מצטייר כאיש רגשן. החליפות הגזורות היטב, הג'ל המשוח לאחור וההבעה הקשוחה על הפנים בונים דמות של איש עסקים קלאסי. כמה קצר במילים, ככה מצומצם עוד יותר בהבעת רגשות. גם בלי להכיר אותו קודם, ברור שהאסון שלו, שהוא מתאר בטון כבוש ועיניים נוצצות, חרט בו שינוי עמוק.
"המוות של רן עשה אותי יותר פתוח ורגיש לאנשים. לא הלכתי לקבוצת תמיכה והקשרים הכי חשובים שהיו לי בשנים הראשונות שאחרי התאונה היו עם הורים שהכרתי בבית הקברות הצבאי. המקום הזר והמכנוכר הזה הפך למקום שאני הכי מתגעגע אליו כשאני בחו"ל ולמקום שאני מרגיש בו הכי נוח, כי זה המקום שבו אני מתחבר לרן, אפילו אם אני יושב שם וחושב על דברים אחרים. וזה המקום עם האנשים שאני יכול להתפרק לידם, כי הסביבה חסרת סבלנות לשטויות שלך. אחרי שנה-שנתיים, אתה מבחינתה התאוששת".
נאור מצביע על התמונות שתלויות ליד שולחן העבודה שלו במשרד המפואר בסביון. בין התמונות של רן ניצבות שלוש תמונות ישנות בשחור לבן: גבר, אישה וילד קטן. "אלה אמא ואבא שלי, ובאמצע אח שלי ראובן שנהרג בתאונת דרכים ארבע שנים לפני שנולדתי. התמונה הזאת של ראובן הייתה תלויה מעל המיטה שלהם כל השנים ואסור היה לשאול מי זה.
את אחותי הגדולה, שהייתה בת שמונה כשזה קרה, חינכו שאסור לדבר על זה. היום היא כמעט בת שבעים ועדיין לא השתחררה מהאיסור. רן נהרג אחרי ששני הוריי נפטרו ורק אז התחלתי לדבר על ראובן עם אחות אחרת שלי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי וכבר אין לנו את מי לשאול. אנחנו לא יודעים אפילו איפה הוא קבור".
למה זה היה כזה טאבו?
"ההורים שלי היו אנשים אינטליגנטיים וזה משגע אותי שככה הם חשבו לחסוך מאיתנו סבל, אחרי שהרבה מהמשפחה שלהם נספו בשואה. וזה לא שהם לרגע שכחו אותו . בימים האחרונים שלה, חמישים שנה אחרי שהבן שלה נהרג והיא לא דיברה עליו, אמא שלי שאלה אותי, ברגעים שהיא לא היתה מפוקסת, אם אני ראובן. זה היה צרוב בתודעה שלה בצורה שרק אחרי שרן נהרג הבנתי צריבה מה היא".
ואתה החלטת שאצלך זה יהיה אחרת, ולכן הקמת עמותה שעצם קיומה מזכיר לך אותו? הרי הבחירה בנושא תאונות דרכים לא כזאת מתבקשת. רן לא נהרג בתאונה הקלאסית של נער שחוזר ממסיבה בארבע בבוקר ומתנגש בגדר הפרדה.
"אני לא רוצה שיזכרו את רן בגלל שלא זוכרים את ראובן, אלא בגלל שהוא חלק מהחיים שלי. הגעתי לנושא בגלל רן, אבל לא כדי לנסות למנוע מוות דומה לשלו, אלא כדי שתהיה לי איזו תרפיה, שבמשך השנים קיבלה יעדים יותר רציונליים. לפני שרן נהרג, גרנו יחד כמו שני סטודנטים. היינו יושבים בלילה על כוסית וויסקי ומדברים על משמעות החיים. שיחות שמתחילות רק בגילאים האלה ואני שמח, ועוד יותר בדיעבד, שהיה לי קצת זמן ליהנות ממנו כמבוגר. ודווקא בגלל שאמרתי לו אז שהכל חרטה-ברטה ובאנו לפה רק כדי ליהנות, אני חייב היום להרגיש משמעות בחיים, כי אחרת בשביל מה לי באמת לקום בבוקר? אני אדם די ציני, אבל אני אפילו מוכן להשתמש במילה שליחות".
החזרה לעבודה כמנכ"ל אמדוקס אחרי התאונה לא הייתה קלה. נאור: "חזרתי למשרד ביום שקמנו מהשבעה ולא יכולתי לעבוד כרגיל. במשך חודשים העבודה שלי הייתה חלקית מאוד. אתה בא, מנסה, בוהה, שואל את עצמך למה קמת מהמיטה, צריך סיבה בשביל זה ואין. באמצע היום הייתי קם ונוסע לבית הקברות להיות עם רן. חברים תמכו בי מכל הצדדים ולאט לאט האנרגיות החלו להתמלא. שנתיים אחרי התאונה התחתנתי שוב ושלוש שנים אחרי שרן נהרג הובלתי את ההנפקה של אמדוקס בבורסה בניו יורק".
נאור נמנה עם מייסדי אמדוקס ונחשב למנכ"ל הדומיננטי בתולדותיה. הוא ניצל היטב את הפריחה בשוק הטלפונים הסלולריים בשנות ה-90 ומיצב את החברה כמובילה בעולם בתחום הבילינג (פיתוח תוכנות לגבייה וחיוב), אבל סיים את תפקידו ביוני 2002, כשהחברה עומדת בפני המשבר הגדול בתולדותיה.
אמדוקס פרסמה אז לראשונה אזהרת רווח ודיברה על כוונתה לפטר 900 עובדים, 10% מכוח האדם בחברה. פרישתו של נאור תוכננה לאוקטובר אותה שנה, אבל הוקדמה באופן פתאומי בשלושה חודשים, "כדי לתת למנכ"ל החדש להוביל את התהליך ולא לקבוע בשבילו עובדות בשטח". התדהמה לנוכח הנפילה הייתה גדולה, לא רק בגלל שעד אז נדמה היה שמשבר הבועה פסח על אמדוקס, אלא בגלל התחזיות האופטימיות יחסית שניפקה החברה באותה שנה. גם אנליסטים שהרגישה כי אמדוקס נמצאת "בשלב ההכחשה" לא שיערו עד כמה גרוע מצבה.
בית משפט בארצות הברית דחה לפני שנה תביעה ייצוגית שטענה כי אמדוקס הטעתה את המשקיעים. חקירת הרשות לניירות ערך האמריקאית בנושא עדיין נמשכת: מתברר שעשרה ימים לפני פרסום אזהרת הרווח, מכרה קרן TOES, שעימה נמנית על-פי ההערכות ההנהלה הבכירה של אמדוקס, 12,000 מניות בשווי 205,000 דולר. אחרי הודעתה של אמדוקס כי רווחיה צפויים לרדת ב-40% צנח מחירה של המניה ב-10 דולר. ומי שהיה מוטב בקרן, הרוויח בגדול.
קרן TOES, הרשומה באיי התעלה, מאפשרת לחבריה למכור את מניותיהם מבלי לשלם על-כך מיסים, ומבלי שניתן יהיה לדעת מי עומד מאחורי מכירת המניות וכמה הרוויח, כיוון שהקרן אינה מפרסמת את שמות החברים בה ומהו החלק היחסי של כל אחד מהם. הקרן היא חלק מתכנון המס המתוחכם של אמדוקס, שמתחה את חוקי ניירות הערך והחברות עד למקסימום כדי לשלם כמה שפחות מיסים. מאותה סיבה אמדוקס גם לא רשומה כחברה ישראלית. גם אחרי שהפכה לחברה ציבורית היא המשיכה להתנהל בחשאיות מוחלטת ולא שיתפה את הציבור בפסיק אחד יותר משהייתה חייבת.
התרבות הארגונית החשאית הזו הפכה את נאור, ששמו נקשר באופן טבעי לקרן TOES, למולטי מיליונר. אלא שהיום, חודשיים אחרי שהשתחרר סופית מחברותו בדירקטוריון אמדוקס, מכחיש נאור שהיה חבר בקרן. לדבריו, "לא היו לי מניות בקרן, ומאחר שמדיניות החברה הייתה שלא להגיב לשום פרסום בנושא, לא ניסיתי להכחיש זאת בעבר".
מי, אם לא אתה, יימנה עם קרן שמחזיקה במניות המנהלים הבכירים?
"אל תדאגי, אני לא מקופח".
לא דואגת, ובכל זאת, למה המדיניות החשאית הזו?
"כי מי חושף סתם ככה דברים. למה לחשוף? הרי אם נתחיל זה אף פעם לא ייגמר".
יכול להיות שבחרת בפילנתרופיה כדי להחזיר לחברה חלק מהמיסים שלא שילמת, סוג של מכבסת מצפון?
"אני לא מאשר שום דבר מכל מה שאמרת בנוגע למיסים. לא אישרתי שלא שילמתי מס ולא אישרתי שאני בכלל במצב שצריך להחזיר לציבור משהו. אני נותן כי יש לי צורך נפשי אגואיסטי לתרום, ולא כי מצפונית או מוסרית אני חייב. אמדוקס עושה בילינג. איזה סיפוק יש לי מזה? שעשיתי חשבונות נורא חכמים? אם בעקבות הפעילות ב'אור ירוק' אוכל להגיד שהצלתי חמישים איש, שזה עשרה אחוזים מהמס הקבוע של ההרוגים שאנחנו משלמים כל שנה בכבישים, זה יהיה אדיר. כמה אנשים יוכלו להגיד דבר כזה?"
ועדיין, אי אפשר להתעלם מזה שהיום אתה מתרכז בתרומה לקהילה ולפני שנתיים חתמת על פיטורי 900 איש.
"את חושבת שלא רעדה לי היד? בוודאי שכן. ולמרות שהם פוטרו רשמית אחרי שעזבתי, הייתי מעורב בזה עד השם האחרון. ואני מאחל לכל מי שצריך לפטר אנשים שיזכור את היום שזה קורה ושזה יהיה לו קשה נפשית בצורה בלתי רגילה. אבל זו חברה שמחויבת לרווחיות של בעלי המניות, ועובדים יודעים שיש לזה מחיר. גדלתי בבית מאוד סוציאליסטי, אבא שלי היה ראש חטיבת המתכת במועצת פועלי חיפה, והוא הגן על פועלים שמבחינתם פיטורים זה גזר דין אמיתי. עובדי ההיי-טק לא דומים בשום פנים לאותם פועלים. אלה אנשים עוברים בשביל עשרה אחוזים יותר לחברה אחרת".
העובדים האלה פוטרו בשיא המשבר, לא בתקופה שבה עובדים עשו שופינג בין חברות, וישבו בבית.
"נכון, אבל אנשים עזבו בתנאים הוגנים. לא שלחתי אנשים רעבים לרחוב. המפוטרים האלה עשו אצלנו לביתם יותר ממה שהם יכלו לחלום".
ובכל זאת, הייתם חברה לא מפנקת, עם דיסטנס מובהק בין ההנהלה לעובדים.
"היינו מהראשונים שהכניסו חדר כושר וגן ילדים. אז זה לא סושי, אבל זה משפיע יותר על איכות החיים. אמדוקס היא לא סטארט-אפ. התקופה שישבתי לאכול עם החבר'ה סושי באותו החדר הייתה בשנות ה-80, ואז זה בכלל היה חומוס. זה לא לעניין להשוות אותה לאווירה של סטארט-אפ, אלא לזו של חברת ענק ושמה, אין מה לעשות, הזמן של המנהל חשוב מאוד. אין לי זמן לשבת עם החבר'ה על המדרגות כדי לצאת חביב".
בגלל זה יש גם להנהלה מעליות נפרדות?
"המעליות זו אגדה מצחיקה. הבן שלי, גיא, עבד באחד החופשים באמדוקס ואחת העובדות שאלה אותו: 'תגיד, זה נכון שלאבא שלך יש מעלית נפרדת?' זה בולשיט. יש ארבע מעליות בלובי ואני עולה בהן כמו כולם. לא מבין איך השמועה הזו הפכה לפולקלור".
נאור הוא לא מתעשר ההיי-טק היחיד שעזב את הביזנס לטובת פעילות קהילתית. בין שותפיו למסלול נמצאים גם ניר ברקת (מקרן הון סיכון BRM להתמודדות על ראשות עיריית ירושלים), אביגדור וילנץ (מחברת גלילאו לפרויקטים חינוכיים), יצחק דנציגר ובני לוין (מקומברס ונייס לקרן IVN לקידום החינוך בפריפריה) ועופר קורנפלד (מחברת הטלקומוניקציה גאיה, לפעילות פוליטית חברתית).
"אין ספק שההיי-טק יצר מצב לא טבעי", מאפיין נאור את המגמה. "פעם אנשים התעשרו רק אחרי שסיימו פרויקט חיים בגיל שבעים, או בגלל שנולדו להורים עשירים. היי-טק הכניס את כל התהליך לסיר לחץ. בזמן קצר אנשים החזיקו ביותר משאבים ממה שבכלל יכלו לחלום עליהם, והתחילה המחשבה מה נעשה עם זה. לכאן נכנס העולם הערכי שאתה בא איתו. אנחנו לא אנשים שאומרים 'המצפון שלי מציק אז יאללה נכתוב צ'ק'. זה לא שהתעשרנו על חשבונם של ילדים בני 13 שמקבלים שכר מינימום בסווט-שופס בקוריאה ועכשיו אנחנו מרגישים לא נוח. גם לא הפסקנו לעבוד, רק העברנו את הקצב של ההיי-טק לפרויקטים חברתיים".
היוזמות כשלעצמן הן לרוב ברוכות ולעתים גם מועילות, אלא שכל נדבנות מהסוג הזה דורשת הכרת תודה ומנטרלת כל ביקורת. "עזוב אותך", אומר בסיום מסיבת עיתונאים יועץ התקשורת של "אור ירוק", אהרון לפידות, לאחד הכתבים שמשלח איזו השגה לגבי האג'נדה של נאור בנושא הבטיחות בדרכים. "הבן אדם יכול לקנות יאכטה וליהנות מהחיים, ובמקום זה הוא משקיע כאן. מה אתה עוד רוצה?
ד"ר משה בקר, מומחה לבטיחות בדרכים, מפגין גישה דומה: "העובדה ש'אור ירוק' כל-כך דומיננטית במציאות הישראלית, יותר משהיא מקרינה לגבי נאור והעמותה, היא משקפת את אוזלת היד של המערכת. הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים הופכת לגוף חלש יחסית בהשוואה ליוזמה פרטית של בעל הון. כל הכבוד לו, אבל אוי ואבוי למדינה שאיש פרטי עושה בשבילה את העבודה".
והוא עובד נכון?
"לפעמים יותר ולפעמים פחות, אבל אני מעדיף לא להיות ביקורתי. נאור הוא כמו הילד שמראה שהמלך הוא עירום, וזה כבר מספיק. גם הכנס השנתי שהוא עורך בהילטון זה מין הפנינג, שבגלל שהוא נעשה בסטייל עם ארוחות חמישה כוכבים, הוא מצליח למשוך אליו מקבלי החלטות כמו ראש הממשלה ושרים, שעצם האינטראקציה שנוצרת איתם בזכות הכנס מבורכת".
נאור: "זה כמו כנס קיסריה, רק של הזהירות בדרכים. אני לא רוצה להיתפס כאיזה גביר. אם הייתי מחפש עיסוק לשעות הפנאי, יש לי היכולת לעסוק בכל דבר שאני רוצה. יכולתי להקים ביזנס חדש או ללמוד. ובאמדוקס לשמחתי הצטערו שעזבתי. אם הטיפול של מדינת ישראל היה פחות שערורייתי, הייתי יושב בצד ולא מרגיש תחושת אשם אישית כמעט על כל תאונה. אני לא יכול לשתוק כשאני מרגיש שאם יעשו מה שאני אומר, אפשר יהיה להציל מאות אנשים".
זה לא קצת יומרני לטעון שיש לך פתרון? אתה הרי לא מומחה בתחום הבטיחות בדרכים.
"בזמן שעבדתי באמדוקס, ניצלתי את הנסיעות בעולם כדי לפגוש אנשים וללמוד מה הצליח בכל מיני מקומות. אני לא מומחה מקצועי ואני עדיין לומד מחקרים ולא יודע אם תשדיר שהפקנו עם אגם רודברג ואמא שלה עובד על נער בן 17 יותר מאשר מכונית מרוסקת. אבל אני מספיק מומחה כדי שכשאומרים לי, 'תראה, מה שמתאים לאוסטרלים, לא מתאים לישראלים', אני אתייחס לזה כאל קשקוש בלבוש. הדגשים אולי טיפה שונים, אבל אנשים זה אנשים. כמו שהצעיר האמריקאי שרואה באוטו שלוחה של הסוס או של המה שמו שלו, לא שונה מהישראלי".
אתה מודע לכך שכל הזמן מחפשים את המניע לאמביציה שלך?
"את יודעת כמה גרסאות שמעתי על למה אני עושה את זה ומה יוצא לי מזה? חושבים שאני מכוון לפוליטיקה וזה שטויות. ודרך אגב, בשביל פוליטיקה היה מספיק לי רבע מהכסף שאני מתכוון להשקיע ב'אור ירוק' בשנה הקרובה. עשו ממני כריש נדל"ן כי אני תורם לשיקום כפר הנוער 'רמת הדסה' וחושבים שאני מתכוון להרוס את הכפר ולבנות עליו .מייחסים לי מחשבות שאני עוד לא יודע שאני חושב, כל מיני תרגילי עוקץ לא נורמאליים".
מה לך ולילדים בסיכון?
"יש לי ילד בן ארבע מנישואים שניים, וכשהוא נולד חיפשנו, אתי אשתי ואני, גוף שאליו יתרמו האורחים שהזמנו למסיבה את הכסף במקום לתת מתנה, כיוון שעבור 'אור ירוק' אני לא מבקש תרומות מהציבור. חיפשנו משהו למען ילדים שרע להם, אפילו לא הכרנו את המושג ילדים בסיכון, אבל לא ידענו איפה מוצאים ילדים כאלה. בטלוויזיה הייתה פרסומת של טל ברודי והרוח הישראלית, צלצלנו לשם והציעו לנו רשימה של כפרי נוער. הבחירה ברמת הדסה היא סוג של סגירת מעגל מצידי, כי הייתי מהילדים השמנמנים וורודי הלחיים שגדלו בקריית טבעון והילדים מרמת הדסה היו אלה מהצד השני של הגדר.
"התחלנו בשיפוץ השירותים ורצינו להמשיך להשקיע כמו שאנחנו עושים עד היום, אבל לא ידענו מה הילדים רוצים, כי שנינו אנשי היי-טק, למרות שאתי היום היא אמנית. אז אתי הגתה פרויקט שבו כל ילד כותב חיבור על החלום שלו. חשבנו שיגידו ללטף אריה, להיות בקוקפיט של טייס, מאוד הופתענו שהם מאוד ארציים בבקשות שלהם. רוצים סלולרי, CD ואופניים".
וכל הדיבורים סביב המניע, פוגמים במוטיבציה?
"שירכלו , זה לא מעניין אותי. אני לא אומר שאין לי אגו. שאם בעוד חמש שש שנים תהיה ירידה של 50% במספר ההרוגים והפצועים קשה, אני לא אטפח לעצמי על השכם ואומר כל הכבוד. כמו שאם זה לא יקרה, אני אראה בזה כישלון אישי וגם כישלון של העמותה. לא יודע אם אפרוש, אבל בהחלט אעשה חשבון נפש וייתכן שאצטרך להגיע למסקנה שאני לא יודע לעשות את זה. אני גם בן אדם, ואני מקדיש למאבק הזה הרבה שעות ומיליוני שקלים. ברור שיש כאן גם ממד של הצלחה אישית".
עם כזאת מסירות, איך זה שחלק גדול מחברי העמותה הלך הביתה?
"אין ספק שזה גם יחסי האנוש שלי. אני לא בן אדם שקל לעבוד איתו. אני מאמין בהיררכיה, יורד לפרטים ויכול להיות מאוד קצר רוח. אנשים אומרים שזה אתגר לעבוד איתי כי אני סוחף ויש לי חזון, אבל מי שלא עובד ברוח הזאת, נשחק מהר. זה שאנחנו עמותה לא אומר שנתנהל כמו תנועת נוער. אני רציתי שתהיה גישה תחרותית, שיש לקוחות בחוץ ואם לא נתפוס אותם נפסיד. ומי שלא עמד בסטנדרטים האלה נאלץ לעזוב".
מי שההצלחה האישית של נאור נבנית על גבו הוא ראש הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, ולדימיר רובין. "היחסים שלנו ידעו עליות ומורדות", מודה רובין, "אבל כולנו התבגרנו והיום אנחנו מגיעים להבנות משותפות. אני מעריך את נאור על יצירת המודעות ועל זה שהוא משקיע הרבה מאוד כסף שיכול היה לשיום בבנק. אבל לא תמיד הפעילות שלו מתיישבת עם פעילות הרשות וחלק מהדברים יכלו ליצור, לא רוצה להגיד נזק – אבל מחסומים".
"'אור ירוק' לקחו, למשל, יוזמה לקדם תוכנית לאומית רב שנתית וסביב העניין הזה היו בינינו הרבה מתחים. אני עומד בראש מערכת ממשלתית עם כל המשתמע מזה: ביורוקרטיה עצומה, תגובה איטית, אלף אישורים, כל דבר חדשני יוצר בעיה, הכל נכון. אבל עדיין ראוי שמי שיכין כזאת תוכנית נהיה אנחנו, גם אם נתניע אותה רק ב-2006, ולא שגוף פרטי יכתיב את הטון".
נאור: "אנשים בתחום הממלכתי מתקשים להבין איך יכול להיות שאני עושה דברים בלי להשתלט. הביקורת שלי על רובין היא לא פרסונאלית, כי המנהל הכי חזק ומיומן יעשה אולי עשרה אחוזים יותר ממנו. הבעיה היא שהחוק לא מיושם כך שהרשות תהווה סמכות חזקה".
הכנס השנתי השלישי שערכה "אור ירוק" השבוע עמד בסימן הצורך הדחוף בתוכנית אב רב-שנתית למלחמה בתאונות הדרכים. נאור מעדיף לדבר על חקיקה של מיושמת ותשתיות שזועקות לתיקון, מאשר להעלות על המוקד שוב את הגורם האנושי, "כי טעויות תמיד יהיו, וגם למי שעשה שגיאה ונסע במהירות מופרזת לא מגיע גזר דין מוות בגלל תשתית גרועה". הוא יורד לרמה הכי אישית, ולגיטימי מבחינתו לדרוש מראש עיר "שיסייד בעצמו מעברי חצייה, לא אכפת לי. אם ילדה חוצה כביש כמו שלימדו אותה בבית ספר ונהרגת בגלל מעבר חצייה לא מסומן, לא מעניין אותי אם רק לפני חצי שנה העירייה סימנה והצבע ירד. אני רוצה שיחפשו מי אשם ויעמידו אותו לדין".
מה דעתך על התחקיר של ערוץ 2, שהביא להתאבדותו של מהנדס מע"צ יצחק הרשקוביץ?
"בהנחה שהפרטים שעלו בתחקיר נכונים, אז עם כל הצער שיש לי על עצם ההתאבדות, הביקורת היחידה שיש לי על ערוץ 2 היא שלא נעשו מספיק תחקירים כאלה עד היום. מע"צ היא הקבלן הראשי של התשתיות והיא לא תמיד עומדת בתקנים של עצמה".
למה שלא תשקיע את כל הכסף הזה בשיפוץ כביש בעייתי, במקום בניירות עמדה ותוכניות רב שנתיות שממילא שוכבות על המדף?
"גם הנשיא קצב אמר לי 'קח איזה נושא קטן ותתרכז בו. מה אתה מתיימר לתת תוכנית אב?' ההשקעה שלי בתשתית תיחשב זניחה, גם אם אשים שם את כל הארבעים מיליון. אז הצלחתי לחסוך עשרה הרוגים בשנה – שזה המון – אבל אני מאמין שאני יכול לחסוך 250. לא שוויתרתי על הפרויקטים. שמעתי שיחידת המתנדבים של המשטרה עושה עבודה מצוינת, אבל אין כסף לתחזק אותה. שאלתי את המשטרה, 'אם יהיו לכם אמצעים תוכלו להגדיל אותה במאה אחוז?' אמרו לי שכן. אז אמרתי 'קחו בחשבון שהניידות כבר מחכות בחניה ותיערכו להגדלת הכוח'. לקח זמן עד שביססנו יחסים וראו שאני רציני".
זה לא בעייתי בעיניך שהמשטרה מקבלת תרומה של 138 ניידות מאזרח פרטי?
"אני האחרון שחושב שאזרח צריך לתרום כסף למשטרה. זה יוצר תלות לא בריאה. לכן זה עבר ייעוץ משפטי והכסף מועבר דרך הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים".
כל הפעילות הזו גרמה לך להיות נהג זהיר יותר?
"תמיד הייתי זהיר, אבל מאז שרן נהרג אני מקפיד יותר. כמו רבים מחבריי אני נוהג במכונית גדולה שמסוגלת להגיע למהירויות גדולות, והרבה צוחקים עליי כשרואים שאני נוסע בצד ימין ורק במהירות המותר".
ולא מתחשק לך לפעמים לתת גז?
"אין לי כיף לנסוע מהר, כמו שאין לי כיף להרבה דברים אחרים יותר. אני מחשיב את עצמי כמאושר מבין האומללים והאומלל מבין המאושרים".
לפנייה לכתב/ת 
אבי נאור
צילום: מאיר פרטוש
רו נאור ז"ל
