"השיר נשאר אחרי האנשים"

בפעם האחרונה בה נכנסה הדרה לוין-ארדי לאולפן הקלטות, היא יצאה ממנו עם אצבע אחת מחוצה. מכה שקיבלה הוציאה זמנית מכלל שימוש את אחת מאצבעות ידיה. סביר להניח שאמן אחר במצבה, במיוחד כזה שנדרש לנגן על פסנתר, היה סוגר את הסשן וחוזר לאולפן כשהאצבע שוב מתפקדת. הדרה פשוט המשיכה לנגן עם תשע אצבעות, מסרבת לתת לתאונת העבודה הקטנה להשבית את שמחת ההקלטה.

ככה היא. לרגע לא תכחיש שהמוזיקה היא אהבתה הגדולה ושהיא מוכנה להתמסר לה ללא תנאים. חמש שנים עברו מאז שהכניסה בזהירות רגל אחת למים של עולם המוזיקה המקומי, והיום כבר ברור שהיא עם כל הגוף בפנים, נטולת כל מחשבה לצאת החוצה.

"אני יודעת שהיום יש מרדף והרבה רעש אחרי סופר-מודלס, אבל אני אמשיך להשמיע את האמירה שלי, כי בהתעסקות שלי במוזיקה אני A working class hero with something to say. זו העבודה, העשייה והאהבה שלי" היא אומרת. "אני משתנה ומתפתחת כל הזמן, צומחת וגדלה, ויש לי קהל נאמן, קבוע ומצטבר, שנמצא שם איתי תוך כדי. גם בחו"ל יש התעניינות במוזיקה שלי. בשנה האחרונה הייתי פעמיים בסקוטלנד ופעם בוינה. הופעתי שם, עבדתי שם עם אנשים (ביניהם המפיק דאנקן קמרון, שעבד עם Teenage Funclub) ואני עדיין בקשר רציף עם הנפשות הפועלות".

למרות שבינתיים היא עדיין פועלת בשולים המצומצמים של המוזיקה האלטרנטיבית בארץ, ארדי אופטימית. "אני אומרת חד משמעית שאני מאמינה שאגיע להכרה. אני לא רוצה להתעסק בנבואות, אבל באיזשהו שלב זה יגיע. אולי זה יהיה בארץ, עוברים עלינו תהליכי שינוי שלדעתי יביאו לכך שהקטע של שירה באנגלית יתקבל יותר טוב כאן, אבל אולי זה יהיה בחו"ל. בכל מקרה, כרגע אני מרוכזת במה שקורה איתי פה. עוד יגיע היום להפקת עתק מדהימה ומגלומנית שלי. עד אז – אמשיך לייצר דיסקים בדרך שלי, אמשיך לעשות את הדברים בגודל של עצמי – לא מעבר, אבל גם לא מתחת".

יש סיכוי

ומה שקורה פה עם לוין-ארדי פה מראה שאולי בכל זאת יש סיכוי למי שמתחיל מאפס ומוכן לעבוד קשה, להוציא דיסקים בהוצאה עצמית ולהופיע כמעט בכל מקום אותו מציעים לו. לאחר שבתקופה של שנתיים הוציאה שלושה אלבומים ו-EP אחד בהוצאה עצמית, היא הוחתמה בסאב-לייבל "קלאודיה" של הד-ארצי, המוציא אלבומים לאמנים ישראלים שמעדיפים לשיר באנגלית. אלבומה של הדרה, The Move שמו, ייצא בו בקרוב, לאחר ש"קלאודיה" גם הדפיסו מחדש את אלבומיה הקודמים, במהדורה מורחבת עם בונוסים.

"ההוצאה מחדש הייתה אחת הסיבות לכך ש-The Move עוד לא שוחרר, למרות שהוא מוכן כבר מתחילת השנה. זה לא חכם להוציא את הכל ביחד. אני בן אדם מאוד חסר סבלנות אבל הטיימינג הזה דווקא מרגיש לי נפלא. אני מרגישה שזה נכון עכשיו, ולא רגע לפניי. קודם הוצאתי אלבומים במהירות שיא, אבל הפעם הייתי צריכה לעבור את כל השנה הזו כדי להכיל יציאה של עוד אלבום, ולא סתם להשפריץ חומרים החוצה".

בעוד שהאלבומים הקודמים הוקלטו בשיא הצניעות ההפקתית, האלבום החדש מושקע יותר. "זה אלבום מעבר מבחינתי. זה צעד לעידן אחר שלי, העידן הלא-עצמאי, בו אני כבר לא עושה את הכל בעצמי. הפעם עמדו לרשותי נגנים מופלאים ואולפן משוכלל, אבל עדיין עבדתי במהירות ובמינימום כסף. כל האלבום הוקלט בכמה ימים ומאז רק עשינו תוספות. זה לא קרה ככה בגלל אידיאולוגיה של הקלטת לואו-פיי, זה פשוט סוג של הרגל. גם העובדה שהפקתי את הדיסק בעצמי לא קשורה. חיפשתי מפיק כמעט שנה, ולא מצאתי מישהו שיעשה את זה כלבבי. בינתיים ראיתי שאני מקליטה ויש שירים מוכנים, וכבר יש העלאות של גיטרות, כך שבעצם לא נשאר הרבה. אז בשביל המיקסים והפוסט-פרודוקשן הבאתי את אלדד גואטה, שעשה מיקסים מאוד יצירתיים. הרבה מהסאונד הכללי של האלבום זה בזכותו. זו הפעם הראשונה שאני עושה מיקסים, עד עכשיו הקלטתי בלייב".

ביחס לתכני האלבום אומרת לוין-ארדי כי "הוא הרבה יותר עדכני ביחס למצב הנפשי שלי. הוא יותר קרוב למי שאני עכשיו, למרות שמאז שסיימתי להקליט אותו, כבר התקדמתי כמה צעדים ממנו. זה מבט שמתעד את חיי ויחסיי בתקופה מסוימת. נכון שזה תמיד עוסק במוזיקה ובאנשים, אבל אני משתדרגת ולא עומדת במקום. נקודת ההסתכלות שלי משתנה כל הזמן".

קצת סקס

הסינגל הראשון מהאלבום החדש Blue Eyed Shadow, יצא לפני ימים אחדים ומתחברים בו שני הנושאים השכיחים ביצירתה של הדרה, כאשר אהוביה מתערבבים עם האייקונים המוזיקליים שלה ומתנקזים לקריאתה ב"פזמון הבוטה, ואולי מתעתע" (כך לפי הקומוניקט המצורף) – I just want to get laid tonight.

"הנחתי שזה ימשוך תשומת לב, אבל מדהים אותי שזה עדיין נחשב לדיבור בוטה", היא מגלה. "כולנו יודעים שלהזדיין זה טוב, כשזה טוב, אבל אצלי בחיים ה-get laid לא יבוא אף פעם לפני המוזיקה או מערכות היחסים. אני מודעת לזה שלא אמרו את זה כאן בשיר קודם, ואני שמחה להיות זו שאומרת את זה. אבל זה רק הפזמון, מתוך טקסט מאוד ארוך. זה לא שיר שנכתב על אדם או אירוע ספציפי. בכלל, גם כשאתה כותב על מישהו – אתה תמיד כותב על יותר מזה. בשיר הזה אני יכולה לזהות סצינה אחת שקשורה למישהו, וסצינה אחרת שקשורה למישהו אחר. זה שהתחושות שליוו את הסיטואציות האלה מחזיקות עד עכשיו, מראה שהן השאירו חותם יותר עמוק מהאנשים האלה עצמם. השיר נשאר וקיים גם אחרי שהם יוצאים מהחיים שלי ונשכחים".