יש מנהיג אותנטי?
האם מייצגים מנהיגים פוליטיים את הלך הרוח, את הרצונות ואת המאוויים האותנטיים של עמם?
כאשר אומר אריאל שרון "עם ישראל רוצה...", או כאשר אבו מאזן טוען "הפלסטינים עומדים על כך ש-", האם הם באמת יודעים או מוודאים מה עמם רוצה או צריך? עד כמה מייצגים מנהיגים אלה את האינטרסים האמיתיים של האנשים שבשמם הם מדברים? האמנם באמת מייצגים מנהיגיו הפוליטיים של עם את הלך הרוח, את הרצונות ואת המאוויים האותנטיים של האנשים, או שמא הם מציגים את עמדתם שלהם, המייצגת את השקפת עולמם ואת הבנתם שלהם את העולם סביבם? עד כמה טורחים מנהיגים לבדוק את מידת הקשבתם והיענותם לציבור תומכיהם?
ההנחה המקובלת היא כי נציגיה הנבחרים של אומה אכן מייצגים את שאיפות הציבור, וכי הם נשלחו להביע עמדות שקהל הבוחרים תומך בהן. האומנם? אילו כלים יש לאותו ציבור לאמת הנחה כזאת או להפריכה? האם יכול הציבור לעקוב ולפקח ביעילות על פעילויות נבחריו? במערכת דמוקרטית קיימת האפשרות להתחשבן עם נציגי ציבור בבחירות הבאות, אך הזמן החולף בין מועדי בחירות יכול להיות קריטי מבחינת קבלת החלטות והכרעת הכרעות. במערכת פחות דמוקרטית, סוגיות אלה חמורות הרבה יותר ושאלת מידת הייצוג של רצון העם הופכת רלבנטית וחיונית יותר.
משחר ההיסטוריה ניצלו מנהיגים ואליטות את צייתנותם של ההמונים ואת הצורך האנושי הקמאי להיות מובל ולקבל השראה מדמות מגנה ויודעת-כל כדי להוליך עמים שולל. אחת החידות הגדולות ביותר בדברי ימי המין האנושי היא כיצד הצליחו כל-כך מעט אנשים לשלוט על כל-כך הרבה אנשים במשך כל-כך הרבה זמן. ובמהלך רוב ההתפתחות האנושית היה שלטון זה בלתי נאור ובלתי מתחשב לחלוטין בנתיניו ובכל זאת דרכו צלחה.
מספר המהפכות וההתקוממויות העממיות לאורך ההיסטוריה הוא זעום לעומת מידת העושק והעריצות שחוו אזרחים מיד שליטיהם. גם כיום, בעידן המידע, התקשורת, הדמוקרטיה והשקיפות, נהייתו של הציבור אחר מנהיגיו מעוררת פליאה בנאמנותה ובמחויבותה. הקונפורמיזם וחוסר הביקורתיות הזה מאפשר את המשכן של מניפולציות שלטוניות על חשבון אוכלוסיות הבוחרים. באופן כזה ייתכן כי משברים כלכליים, מתיחויות דיפלומטיות והתכתשויות צבאיות הם תוצאה של אינטרסים פרטיים של אליטות, או, במקרה הטוב, שיקולים מוטעים שנעשים אולי לטובת הציבור, אך בהעדר מנגנוני בקרה "מלמטה" או מודעות עממית לצורך לבדוק ולאתגר מנהיגים. טעויות אלה הופכות למדיניות ייצוגית כשכלל הציבור נושא בתוצאותיה.
ככל שהפער בין מנהיגי האומה לבין בוחריהם גדל, כך הופכות החלטותיהם לבלתי מייצגות ולבלתי לגיטימיות. הדרך היחידה למזער נזקים כאלה היא לשתף כמה שיותר את ציבור הבוחרים בסוגיות חברתיות ופוליטיות, לייסד מרחבים ציבוריים בהם נפגשים ונועדים בעלי ובעלות דעות פוליטיות שונות, ולעודד דיונים חופשיים שבהם יושמעו דעות והשקפות אשר יחייבו את נושאי התפקידים הפוליטיים. הללו הם אך ורק נציגים, האמורים לבצע את רצון העם.
הביטוי הרגיש "רצון העם" חייב לשקף בצורה כנה את רצון האנשים ולא, על-פי גרסתו המעוותת של הפילוסוף הפוליטי ז'אן ז'אק רוסו, את הבנתו ופירושו של "מחוקק" נאור, המבין מה טוב לעמו. בעידן האינטרנט והטכנולוגיה המתקדמת, קל ויעיל לברר את השקפות הציבור בסוגיות חברתיות-פוליטיות. המכשלה טמונה בחששותיהם של האליטות שמא תופקע מהן הילת החכמים ומביני הדבר וחופש הפעולה ממנו נהנו כל-כך הרבה שנים יוצר לפתע. יתכן שמחלוקות שהתנהלו רק בקרב מנהיגים ונראו בלתי פתורות - כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, פערי ההכנסות בחברה הישראלית והמתח הישראלי-ערבי במדינה - ייראו באור אחר, אנושי ופרגמטי יותר, לו רק יישאלו האנשים עצמם כיצד הם היו רוצים לראות את הפתרון ומה חשוב להם באמת.
רק גישה שורשית של מעורבות ציבורית מסיבית ודיון פתוח וישיר בין אוכלוסיות של פלסטינים וישראלים, עשירים ועניים, חילנים ודתיים, יהודים וערבים תשפיע על מנהיגים במגדלי השן שלהם ותחבר אותם חזרה ללגיטימיות ולמוסריות שלטונם.
ד"ר מולי פלג, יו"ר חבר המנהלים של תנועת "פה אחד" והמנהל האקדמי של המרכז לדיאלוג אסטרטגי
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
