יהדות באופנה
הטרנד בתקשורת החילונית הוא "יהדות", או ליתר דיוק פרשנות אורתודוכסית מצומצמת ודלה עד מאוד של היהדות
לפני כשבועיים נכנסתי למשרדו של מי שהוא עורך ראשי באחד מערוצי התקשורת החשובים והמשפיעים בישראל. תוך כדי לחיצת היד המתבקשת, הוא אמר לי בפנים מאירות ונעימות "מה את? את דתייה-לייט ושמאלנית, אה?". צנחתי בכבדות אל הכסא וידעתי שמכל הבחינות החשובות, הפגישה הגיעה לסיומה. "קיווינו שאת יכולה לא להביא את ההשקפה הפוליטית והדתית שלך לידי ביטוי ולעשות עבודה מקצועית נטו".
את החודשים האחרונים אני מכלה בהיענות לעורכים ומפיקים בתחומי המדיה השונים. לבקשתם אני כותבת הצעות לערוצי יהדות, לתוכניות יהדות, לכתבות יהדות ולכל מה שאפשר לדחוף לו יהדות.
הימים הם ימי טרום המכרז של ערוץ 2, והטרנד היום הוא "יהדות". כל מי שיש לו כיפה, כשרון כתיבה, דיבור, הומור, שנינות, אוריינטציה פוליטית ימנית ובולטות תקשורתית קודמת, נעשה "אחראי תחום יהדות" באחד מהגופים המתחרים. אז אורי, ג'קי, קובי, חנוך וידידיה משובצים, ועדיין נשארו כמה מקומות שמחפשים (שתי תחקירניות שמבקשות "דחוף!!! מישהו דתי ימני שיודע לדבר, או לכתוב, עם חוש הומור", מחרידות את שלוותי מדי יום). אל הסחף הזה מצטרפים גם העיתונים הכתובים, הווירטואליים וכל מי שתפקידו לזהות טרנד ולעשות ממנו אייטם.
אלא שהטרנד החילוני הזה אינו עוסק כלל ב"יהדות", רק בפרשנות אורתודוכסית מצומצמת ודלה עד מאוד של מה היא באמת היהדות, ומה היא באמת יהודיות. ויותר מזה, רק במה שהוא הקונצנזוס הדתי של החרד"ליות החדשה. אין שום ספק שהאב-טיפוס הוא אורי אורבך וכל השאר הם ממלאי מקומו, ועל אף שאיכויותיהם הדתיות והפוליטיות לא זהות – כולם מוצאים את עצמם יכולים להיות משובצים מול אברי גלעד ב"מילה האחרונה".
הצעות הכוללות את המילים "תרבות יהודית", "פולחן דתי", "הפרקטיקה הקונסרבטיבית והרפורמית", "הספקטרום הכי רחב של היהדות" או "יהדות חופשית" ממלאות את העורכים אכזבה. הם רוצים רכילות מגזרית, שערוריות ביצתיות, סיפורים עסיסיים על ההתנתקות ופולקלור של חגים. בשורת היהדות של מעצבי דעת הקהל החילונים היא אורתודוכסית לאומנית.
חז"ל (דתיי הלייט בדורם) הבינו את מצוקת המדיה, אך פעלו נגדה. ברגע האחרון, לפני סגירת הגיליון, הם דחפו בכוח את סיפור פך השמן כנס העיקרי של חנוכה. שכרון הכוח של המכבים-החשמונאים הריח להם כמו עוד מלחמת ששת-הימים. דתיות לאומנית, כיבושים והתנחלויות, מלחמות אחים עם המתייוונים, כפיית היהדות, גיור בכוח וכו'. לחנוכה היה פוטנציאל תקשורתי חרד"לי מובהק. נס פך השמן נועד להאיר את היהדות כתרבות פלורליסטית ולהסיט את האחידות המחשבתית והאמונית אל מחלוקות הלכתיות הנוגעות למשמעותם של הנסים, מנהגי החג והלכותיו, מאכליו ופיוטיו. והלכה כבית הלל. דווקא.
אלא שבימים של טרום-מכרז, להלל הזקן לא היה שום סיכוי לקבל אחריות על תחום יהדות בשום מקום (בערוץ התכלת הוא אפילו לא היה עובר את הש"ג). שמאי, לעומתו, היה הופך לנציג המגזר בתקשורת החילונית.
היהדות היא כל-כך הרבה יותר מהפירוש הדתי הצר שאנשי התקשורת החילונים מייחסים לה. סורה חושך!
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
