פתקים לבנים

מי שלא ראה את הבעת פניהם של חברי הכנסת הערבים בעת ההצבעה על פיזור הכנסת, לא ראה מימיו הבעה מודאגת להחריד. ומי שאינו מבין מה זו דאגה של ח"כ ערבי לכסאו, אינו יכול לדמיין מה מסוגל חבר כנסת ערבי לעשות במסגרת המאבק על הכסא. אין לוחם כמו ח"כ ערבי, שהרי זהו הגבול שלו, שעליו הוא שומר.
ובכן, שלוש רשימות ערביות יתמודדו בבחירות הבאות (חד"ש, מד"ע האיסלאמית, ועוד רשימה לאומית), ואולי ארבע. וכל עוד אחוז החסימה לא יועלה, שום היגיון, שום פיתוי ושום לחץ לא ישכנעו את הרשימות הללו להתאחד. על רשימה ערבית אחת אין מה לדבר, בגלל שהנוגעים בדבר לא יצליחו להגיע להסכמה בנוגע למקום בו הם ישובצו. הפעם גם שכנועים, תגמולים או אזהרות, אפילו של ערפאת ומובארק, לא יעזרו.
שלוש הרשימות הנ"ל ינהלו מאבק איתנים ביניהן. עיקר המאבק יהיה בין חד"ש לבין הרשימה הלאומית השנייה, אבל אף אחת מהן לא תוכל להילחם על הקולות של ציבור בוחרי מד"ע – המפלגה האיסלאמית.
המלחמה של שלוש הרשימות הערביות תהיה במפלגות הציוניות, כאשר היעד המרכזי היא מרצ. גם משום שזאת המפלגה היחידה שבכוחה להתמודד על קולו של הבוחר הערבי, וגם מפני שצפוי שישראל אחת תנהג כפי שנהגה בעבר: היא לא תקרא לבוחר הערבי להצביע עבורה, אלא תהיה מעוניינת בהצבעה עבור המועמד שלה לראשות הממשלה.
לגבי הבחירות לראשות הממשלה - לא אסתכן אם אקבע שעזמי בשארה לא יחזור על התרגיל של הצגת מועמדות, ואם בשארה לא יעז, איש לא יעז. התרגיל הזה פשוט לא יעבוד הפעם, ובמקרה הטוב הוא יהיה בומרנג.
לא קשה להמר שאם לא יהיה מועמד שלישי, הרי שבבחירות הקרובות ייספרו הרבה מאוד פתקים לבנים בקרב הערבים הישראלים בהצבעה לראשות הממשלה. העבודה, מרצ, ושוב ערפאת ומובארק, לא יוכלו לשכנע את הבוחר הערבי לשוב ולהצביע עבור אהוד ברק. גם אם יגייסו למשימה זו את ראשי הרשימות הערביות.
להערכתי ערפאת לא יקרא להצביע עבור אהוד ברק. גם לא באמצעות אבו מאזן, כפי שעשה בבחירות הקודמות. רק השבוע התנהל ויכוח בין השניים, שבמהלכו התריס ערפאת כלפי אבו מאזן: "אמרתי לך, טעינו כשפעלנו לבחירתו של ברק. ביבי כראש ממשלה היה טוב יותר. הוא לא יכול לשכנע שהוא איש שלום שחותר באמת להשגת הסכם, וכך מדינות ערב ומדינות העולם ייאלצו אותו לוותר".
מכל מקום, אין לי ספק שהמועמד של מפלגת העבודה לא יזכה הפעם ב-95 אחוזים מקולות הבוחרים הערבים, כמו שאין לי ספק כי אחוז ההשתתפות של הבוחרים הערבים לא יהיה גבוה (כ-80 אחוזים) כפי שהיה בבחירות האחרונות.
שני דברים עשויים לשנות תמונת מצב זאת. ראשית, אם יצליח ברק להגיע עם ערפאת להסכם מרחיק לכת בהרבה מקמפ-דיוויד האחרון. שנית, אולי תתפלאו, אבל אם מועמד של הליכוד (ולא אריק שרון) יחליט לחולל במגזר הערבי מהפכה של לגיטימציה, בדומה לזו שחולל מנחם בגין בקרב יוצאי צפון אפריקה בסוף שנות ה-70, יש לו סיכוי לזכות באהדת הרחוב הערבי.
והדבר בהחלט אפשרי אם נתניהו, או מועמד אחר, יבינו שיהיה עליהם לוותר לפלסטינים. הם הרי יודעים שייאלצו לוותר, ואולי אף יבינו שצריך לשנות את הגישה ואת הטרמינולוגיה כלפי האזרחים הערבים. בנסיבות הנוכחיות, במיוחד לאחר תקופת שלטונו של ברק, שהייתה תקופת שפל בכל הקשור לאזרח הערבי וללגיטימציה שלו, המשימה בהחלט אינה בלתי אפשרית.
צריך רק להוסיף שכל ההערכה הזאת נסמכת על כך שחוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה – לא ישונה.


לוטפי משעור, עורך העיתון "א-סינארה"