ארץ הענן הלבן הארוך

בפעם הבאה שיבוא לכם "לעוף מפה כמה שיותר רחוק", תדעו שבמרחק של 16 אלף ק"מ מישראל נמצאת ניו זילנד, המקום הכי רחוק בעולם. אבל זה לא היתרון היחיד שלה: רבים רואים בה את הארץ היפה בעולם, אפשר לטייל

 בה חודשים, לפגוש חיות וצמחים שאין בשום מקום אחר, וגם להגשים כל חלום שהיה לכם אי-פעם בתחום הספורט האתגרי. כי ניו זילנד היא לא רק קבוצת איים מעברו השני של כדור הארץ, אלא שמורת טבע ותרבות שאין דומה לה.

למה ניו זילנד ומתי? 

ב"ארץ הענן הלבן הארוך", כך מכנים אותה ילידיה המאורים, יש את כל מה שמטייל חובב טבע חולם למצוא. המדינה מורכבת משני איים גדולים ועוד כמה איים קטנים, שרק חלקם מיושבים. מגוון הנופים מרשים ביותר – מהרים נישאים, פסגות מושלגות וקרחונים, ועד לעמקים יפהפיים, נהרות גועשים ויערות עבותים. שני האיים שונים זה מזה וכדאי להיות בשניהם, על מנת לחוש את כל המיוחד והמייחד את ניו זילנד.

לבחירת מועד הטיול חשוב לזכור שעונות השנה בניו זילנד הפוכות משלנו, ולכן הזמן הטוב ביותר הוא בין נובמבר לתחילת מרץ. גם אז יש לקחת בחשבון אפשרות לתהפוכות במזג האוויר.

מתחילים באוקלנד

האי הצפוני מאוכלס יותר ובו נמצאת העיר התוססת של המדינה, אוקלנד. האווירה העירונית שבה לא משוחזרת בערים האחרות והיא בהחלט נקודת

 יציאה ראויה לטיול בניו זילנד. הנה מסלול לדוגמה, זה שניסינו בעצמנו, ובהצלחה רבה: מאוקלנד הדרמנו למערות וואיטומו שבהן חיים זחלי חרקים הזוהרים בחושך. הסיור במערות נעשה בסירות לאורם הכחלחל של הזחלים, המשווה להן מראה סוריאליסטי. זחלים אלה חיים במין קורים ריריים שהם אורגים לעצמם, והאור שאותו הם מפיצים נועד למשוך אליהם מזון בדמות חרקים קטנים. אור חזק משמעו שהזחל רעב מאוד.

מעט מערבה מהמערות שוכנת העיר רוטרואה, "האגם השני", שמשמשת בסיס נוח לשלל פעילויות מעניינות בסביבה. העיר יושבת באזור גדוש פעילויות תרמיות: גייזרים שפורצים מבטן האדמה לגובה של מטרים, שלוליות בוץ מבעבעות שריח גופרית עז עולה מהן והר הגעש טאראוורה, שהתפרץ ב-1886 ומאז מתהלך במקום סיפור מוזר על "קאנו רפאים" שהופיע אי משם והזהיר תיירים מפני ההתפרצות.

בכפר המאורי ליד האגם התרשמנו מחיי הילידים כפי שהיו בעבר, מבקתות העץ שנבנו בסגנון ייחודי, מהפסלים הגדולים ומחיי התרבות העשירים. אפשר לצפות במופעי פולקלור ססגוניים, ואם במהלכם אחד המאורים יפער לעברכם פה גדול וישלשל את לשונו, אל תיעלבו, הוא רק רצה להפחיד את יריבו לריקוד.

שורשיהם של המאורים ככל הנראה מפולינזיה, משם הגיעו והתיישבו

 בסביבות שנת 1000 לספירה. המאורים מספרים על נווט בשם קופה, שגילה את האיים בערך בשנת 800 ואשתו היא זו שנתנה למקום את השם אאוטארואה, "ארץ הענן הלבן הארוך". המפגש בין המאורים לאדם הלבן, שהחל להגיע לארץ החדשה בסוף המאה ה-18, היה – כמו במקרים רבים אחרים בהיסטוריה – אסון לילידים. לאחר שנים של מאבקים על אדמות, שיוויון זכויות ותרבות, נראה שחלה רגיעה ביחסים בין שני הצדדים ושהאינטגרציה עומדת במבחן הזמן.

המטיילים הנועזים מוזמנים לצאת על רפטינג סוער ברוטרואה, שמציעות חברות שונות. גם אחרי קפיצה לא מתוכננת מראש מפל של 7 מטרים, המסקנה נשארה: אל תוותרו.

מעט דרומית לרוטרואה שוכן אגם טאופו הגדול והיפהפה, שנוצר מהתפרצות געשית. זוהי הזדמנות להעז ולהתנסות בשלל סוגי ספורט אתגרי – מהבנג'י הידוע, דרך כל סוגי הספורט הימי, ועד צניחה חופשית ממטוס. לראות ממעוף הציפור את האגם הכחול והמרהיב ואת היערות הירוקים המקיפים אותו זו תמונה שתלווה אתכם זמן רב אחר כך.

דרומה אל הקרחונים

כדי להגיע לאי הדרומי אפשר לקחת מעבורת מוולינגטון, בירת ניו זילנד. ניתן גם להעמיס עליה מכונית. ההפלגה נוחה ולא ארוכה. אם באי הצפוני היתה תחושה מודרנית במידה מסוימת, בדרום יש תחושה של מסע אחורה בזמן, משהו כמו 20 שנה. המכוניות הקצת מיושנות, המכונות החקלאיות ולעתים גם לבושם של האנשים, שרבים מהם חוואים, נותנים תחושה ארכאית. כרייסטצ'רץ', בירת האי, מזכירה עיר באנגליה – בתים נמוכי קומה ומטופחים וסדר וניקיון ששולטים בכל פינה.

המרכז האנטארקטי הבינלאומי סמוך לנמל התעופה של כרייסטצ'רץ', מציג

 תערוכות, סרטי וידאו ומיצגים אור-קוליים שמתארים את היבשת הענקית ואת חיי המדענים בה. מתאים למבוגרים ולילדים. בתוך העיר זורם נהר האייבון ונעים לטייל לגדותיו. לפנות ערב כדאי לשבת באחת המסעדות המקומיות וליהנות מהאווירה הצעירה והעליזה במקום, או לראות את להקת התיאטרון של כרייסטצ'רץ' במרכז האמנויות.

מכרייסטצ'רץ' יצאנו לכיוון ההרים, אל ארתורז פאס. בדרך חולפים על פני מטיילים רכובים על אופניים, כשהם עדיין במישור ולא התחילו את העלייה המפרכת. כשההרים ממש קרובים מרגישים מקרוב את "צל הגשם" – האלפים המערביים של ניו זילנד חוסמים את העננים המגיעים מכיוון הים. עקב כך, זוכה הצד המערבי ל-7,500 מ"מ של משקעים בשנה, ואילו המזרחי רק ב-330 מ"מ בממוצע בלבד. הגשם החזק שהחל לרדת עם הגיענו למעבר ההרים המחיש יפה תופעה זו.

ארתורז פאס הוא יישוב קטן המשמש בסיס יציאה לטיולי הליכה באזור, שבהם אפשר לצפות בפסגות מושלגות מתנוססות מעל יערות ירוקים. יש במקום בית קפה מרווח וביום גשום אפשר לשקוע בנחת בכורסאות הנוחות ולצפות מבעד לחלונות בעננים הבאים והולכים, תוך לגימת משקה מהביל. מצד שני, מי שמתכוון לשהות במקום יותר מיומיים, ראוי שיצטייד במזון מראש, כיוון שהמחירים במקום מרקיעים שחקים. ממשיכים במסלול מוביל לעבר החוף המערבי, אל קרחון פרנץ ג'וזף, כשבדרך חוצים את הוקיטיקה, עיר חוף נחמדה המשמשת כמרכז לעיבוד אבן הירקן.

קרחון פרנץ ג'וזף וקרחון פוקס הסמוך אליו נסוגו והתקדמו במהלך השנים

 בהתאם לאקלים ששרר בעולם. כיום נמצאים הקרחונים בתהליך התקדמות. מהכפר הקטן והציורי הקרוי על שם קרחון פרנץ ג'וזף מתחיל מסלול של 4-5 שעות, המוליך את המטיילים בו דרך יער עבות, וסופו למרגלות הקרחון. עם ילדים עדיף אולי להגיע ברכב לחניון הסמוך ולהסתפק בטיול קצר של 20 דקות עד לקרחון. מי שמוכן להוצאה כספית נוספת מוזמן לסיור על הקרחון עצמו, או לטיסה במסוק מעליו.

מפרנץ ג'וזף יצאנו לטרק "רוב רוי", ללא ספק אחד המסלולים היפים ביותר שחווינו בניו זילנד. שעובר ביער עד, דרך נקודות תצפית על הקרחון המדובר, וסופו בתוך שדה ירוק ופרחוני ממנו אפשר לצפות במפל המזנק מהצוק ונשפך לבריכה קטנה שנמצאת כמה מאות מטרים מתחתיו. המצלמה עובדת כאן שעות נוספות.

אם יש טרק יפה יותר מ"רוב רוי", הרי שהוא מחכה לכם לא רחוק – ה"מילפורד סאונד". זה עשוי להיות גולת הכותרת של כל הביקור, אם נרשמתם די זמן מראש. רצוי להזמין מקומות חצי שנה לפני, עקב הביקוש הרב. אומרים ששווה לנסוע 16 אלף ק"מ רק בשביל זה.

אם אתם נמנים עם בני המזל שהצליחו להירשם לטרק, תתכוננו למסע רגלי בן ארבעה ימים דרך עמקים ובתוך יערות גשם, תוך חשיפה לנופים מדהימים. מי שלא מצליח להשיג מקום בטרק, יכול להצטרף לשיט באחת האוניות המשייטות במקום ולצפות במים הכחולים המוקפים פיורדים ירוקים, במפלי מים מרהיבים ובלהקת כלבי-ים שמנמנמת על הסלעים. בעונת השיא קשה למצוא מקום לינה באתר עצמו, אבל אפשר להתמקם בעיירה טה אנאו, אחד המקומות הנעימים ביותר באי הדרומי.

טה אנאו ממוקמת ליד אגם צלול, וכשיושבים באחד מבתי הקפה שעל הטיילת

 רואים את האצבע הלבנה של אחד ההרים שבאופק מצביעה אל-על ומפתה להתקרב אליה. מסלול נוסף לטיול באזור הוא ה"קפלר טרק". יוצאים מטה אנאו עם צידה ומזון ל-3 ימים על הגב, ומתחילים לטפס. הדרך מתפתלת בעלייה תלולה ולא פשוטה, אבל בסופה בפסגה מושלגת, שבה הנוף מפצה על הרגליים הדואבות.

פינגווינים ופרידה

הנקודה הדרומית ביותר באי היא בלאף, ואיזה ישראלי יוותר על צילום עם השלט שבו חיצים המציינים את המרחקים למדינות שונות בעולם. הידעתם שהמרחק מניו זילנד לארה"ב הוא רק 10,400 ק"מ? כלום, לעומתנו. זהו אזור כפרי המיושב בדלילות ושזור בנחלים וצמחיה עבותה, רבים מהכבישים שבו לא סלולים ונראה כי לא שמעו כאן על קצב החיים המהיר ועל כניסת המאה ה-21. בזמן שבו צעדנו ביער לוויתה אותנו התחושה כי עוד רגע יתגלה לעיננו גמד מארץ האגדות.

באזור הקטלינז חי פעם העוף הענק מואה, שגובהו הגיע ל-3.5 מטרים ומשקלו ל-250 ק"ג. המאורים חיבבו את טעם בשרו וצדו אותו עד שנכחד. למרות זאת עדיין תוכלו למצוא כאן אנשים שיהיו מוכנים להישבע שראו אותו צועד בשבילי היערות. גם אם לא תיתקלו במואה, כן תוכלו ליהנות מהשילוב של ים, מפרצים, יערות טבעיים ויונקים ימיים כמו פינגווינים, דולפינים ואריות ים, וכמובן הרבה הרבה כבשים.

סמוך לשפך נהר קטלינז נתקלנו בתופעת טבע מעניינת – ג'קס בלו-הול. זהו חור בעומק 55 מטר באמצע שדה מרעה שמנהרה באורך 200 מטר מפרידה בינו לבין הים, וניתן לצפות במים המגיעים לפי תנודות הגלים עד לפתח החור. אל תחמיצו את המגדלור בנאגט פוינט.

בעיר דאנידין מומלץ לבקר במוזיאון אוטאגו כדי לעשות היכרות

 עם התרבות המאורית ולהתרשם ממגוון בעלי החיים שאיכלסו פעם את ניו זילנד. בעיר מפעל שוקולד של "קדברי" שבו ישמחו לערוך לכם, בתשלום כמובן, סיור מלווה טעימות מתוקות.

לשמורת הפינגווינים צהובי העין בחצי האי אוטאגו, הנושק לדאנידין, מומלץ להגיע בסביבות ארבע אחר הצהריים, אז חוזרים הורי הפינגווינים מצייד בים. התבוננות בפינגווינים, לעתים ממרחק נגיעה, היא אחד משיאי הטיול. נקודת קצה מרשימה נוספת באיים היא ההר המשקיף על הכול מגבוה – הר קוק.

הפארק הלאומי הוכרז כאזור לשימור במסגרת רשימת נכסי עולם של האו"ם, ועד מהרה תגלו בעצמכם מדוע. הר קוק הוא ההר הגבוה ביותר בניו זילנד – 3,755 מטר. בכפר האלפיני הקטן והציורי שלמרגלות ההר אפשר ללון ולהצטייד במידע. לאחר הטיול ישבנו במסעדה הנחמדה ונחנו תוך שאנו לוגמים מספל שוקו חם, מהטובים שיש. ציפור ה"קיאה" החצופה, שהיא סוג של תוכי גדול, כירכרה סביבנו בתקווה שנזרוק לעברה חתיכה מארוחת הצהריים שלנו. משלא קיבלה את מבוקשה קראה שוב ושוב באכזבה את המילה שעל שמה נקראה.

בכרייסטצ'רץ' התחלנו את טיולנו באי הדרומי, ושם גם סיימנו. תמיד קשה להיפרד, במיוחד ממקום שקשה להאמין שתחזור אליו. כל כך רחוק מישראל, ממש סוף העולם.

• הכותבת היא טיילת ומרצה שמשלבת סיפורי מסעות בענייני איכות הסביבה. ariel-ben@barak-online.net.