מתחת לאף

מוזרה למדי ההתנפלות התקשורתית על צה"ל שלא ידע, לא ראה ולא שמע את הדי המכושים החופרים באדמה, מתחת למוצב במסוף רפיח. במידה מסוימת, צה"ל הפך להיות קורבן ההצלחות של עצמו. כל-כך הרבה הצלחות בסיכולים היו בשנה האחרונה לשב"כ ולצה"ל, עד שחוסר הצלחה אחד ויותר מזה מפעיל את בלוטת הזיעה אצל כמה מבקרים קטלניים: איך לא ידענו? נו, איך?

הנחת היסוד במלחמת הגרילה והטרור צריכה להיות, שאין אנו יודעים דבר וחצי דבר על הצפוי, וכל ידיעה מראש שמאפשרת סיכול פעולת טרור היא בבחינת הצלחה יוצאת-דופן. ידיעה מראש על פעולת טרור היא בונוס לחיילים ולמפקדים. הרי אנשי הטרור פועלים נגדנו במחשכים, תוך ניסיון למידור מקסימלי בינם לבין עצמם, חשדנות מרבית, כאשר עין אחת בחפירת המנהרה, ועין שנייה לציון צופייה. מתברר אפוא שהעם היושב בציון פוּנק בסיכולים רבים מספור. ועכשיו יוצא הקצף על צה"ל והשב"כ: איך לא ידעו?

הטרור, זאת לדעת, מחפש בדיוק את המקום והזמן של נקודות התורפה של היריב. הוא מתצפת, בודק, עוקב ומחפש את הפרצה האחת והיחידה להיכנס דרכה: אם הניחו מכשול, יחפש הטרור כל דרך לצלוח אותו, מעליו, מתחתיו, דרכו. פעם, בצפון, חצו המחבלים מכשול בגלשן אוויר. היום, בדרום, הם חופרים מנהרה. אם יבוא יום ויימצא פתרון לחסימת המנהרות, קרוב לוודאי שאנשי הטרור ימצאו דרך אחרת שתחליף את המנהרות. תמיד הפתרון מאחר לבוא בצעד אחד או שניים, אבל תמיד הוא בא לבסוף. ואז מתחיל הסיפור מחדש, וחוזר חלילה. כמו שאמר מפקד בכיר בצה"ל, הרגנו כבר מאה חוליות, ונשארה רק חולייה אחת של שלושה מיליון וחצי פלסטינים.

אחת לכמה זמן, בחודשים האחרונים, אנו מרימים גבה: ערבים? ביחידות צה"ל? עד לאסון הבא הפוקד את גדוד הסיור המדברי אנו שוכחים שגם בדואים, מוסלמים ונוצרים משרתים בצה"ל, תמיד בהתנדבות.

במקרים רבים אין מדובר בחיילים שתמונתו של הרצל למראשותיהם, ותקומת מדינת ישראל איננה חלומם הקולקטיבי והאישי. מדובר בפרנסה, אבל מי מאיתנו לא מכיר פרנסות אחרות ופחות מסוכנות מאלה שבחרו החיילים והמפקדים הללו? צריך לעשות צדק עם החיילים האלה: יש בהם רבים בעלי מוטיבציה לשרת את המדינה. בשנה האחרונה עלו החיילים הללו לכותרות. רבים מהם, יחסית, נפלו באחרונה בזירות הקרב.

אנו, הישראלים, חוזרים תמיד להיות מופתעים לרגע משירותם של ערבים בצה"ל. אנחנו אפילו מביעים הערכה להתגייסותם ולהיחלצותם למעננו, ואחרי הבעת הצער וההשתתפות בכאבם אנחנו חוזרים לשגרה - עד האסון הבא. החיילים הבדואים, המוסלמים והנוצרים, לעומת זאת, אינם חוזרים לשגרה, וצלקות המלחמה הנוכחית נחרתות בבשרם כמו אצל חיילי צה"ל האחרים.

עם הצלקות הללו הם חוזרים הביתה, לחופשות או אחרי תום שירות צבאי, והם חוזרים אל החיים בזבל: אל הפחונים הלוהטים בקיץ והמצוננים בחורף, אל הבתים ללא רישיון, אל החשמל שאיננו, אל המים הדולפים לאיטם, אל האבטלה החריפה ואל האפליה המקוממת. אלה ששכבו שלשום במארבים והצילו חיי ישראלים רבים נלקחים בנתב"ג למתקן מיוחד, לחקירה, להסרת בגדים.

על מחבלים אומרים בשגרת לשון שהם "פצצה מתקתקת". הם? החיילים שלנו, הבדואים, המוסלמים והנוצרים המופלים לרעה, הם-הם "הפצצה המתקתקת".