ראש בראש: הסכסוכים המתוקשרים של השנה

התחום הכלכלי נחשב לתחום ענייני, שבו הבריות נוהגות בצורה רציונלית ובוחנות החלטות לפי שיקולים קרים של רווח והפסד. אלא שבמציאות, הדברים אינם תמיד כך. הרשימה שלפניכם מפרטת רק מעט מהסכסוכים, שהלהיטו בשנה האחרונה את הרוחות בקהילה הכלכלית הקטנה והצפופה של ישראל. סכסוכים שחרגו מהרקע העסקי והכלכלי-חברתי שלהם, ואשר הגיעו להשמצות אישיות, לחרמות ולהתבטאויות קשות. סכסוכים שבהם האגו גבר על שיקולי הרווח, ובגדול.

שר האוצר בנימין נתניהו ויו"ר ההסתדרות עמיר פרץ

מזה קרוב לשנתיים שהמשק מתנהל בצל הסכסוך בין שר האוצר ליו"ר ההסתדרות. מהרגע שנתניהו התמנה לתפקידו ופרסם את "התוכנית הכלכלית החדשה" שלו אין למשק רגע דל. מרבית הישראלים לא שמעו על הסכסוך בין בובליל וחקשורי (ראו בהמשך), אבל כמעט כל אחד כאן יודע שפרץ "לא מת על ביבי".

התקשורת לא תמיד אוהדת את נתניהו וגם לא את פרץ, אבל היא אוהבת את הסכסוך ביניהם. זה סכסוך שיש בו הכל: הפתעות, אי-וודאות, משברים קולניים, הסכמים חגיגיים, איומים אלימים, שקרים, השמצות, התבטאויות עסיסיות, שמנים

ורזים, בעלי הון ועובדים, קפיטליזם וסוציאליזם, פרטי וציבורי, טלביה ושדרות, אשכנזים ומזרחיים, בלוריות ושפמים.

הסכסוך הזה הוא גם היקר בסכסוכים במשק. המאבקים סביב הרפורמות עלו לנו השנה בשביתה כללית, בשביתה של כחודשיים בנמלים, בשביתות במכס, בתעש, בעיצומים ארוכים בבנקים, בחברת החשמל, בבזק, בדואר, וברשויות מקומיות, ובמיליוני שקלים ששני הצדדים פיזרו על הפגנות, קמפיינים תקשורתיים ושרותי יחצ"נות ששכרו זה כנגד זה.

מאז שמפלגת העבודה החליטה להצטרף לממשלה, משתייכים הח"כים נתניהו ופרץ לאותה קואליציה פוליטית. ההסתדרות והאוצר גם חתמו לאחרונה על הסכם, שהסדיר את הויכוחים ביניהן סביב גזרות התקציב של 2005. האם הסכסוך עומד להסתיים? לא בטוח. עמיר פרץ מיהר להודיע, כי באופן אישי הוא לא יצביע בעד תקציב המדינה, וכי בינו לבין נתניהו "עדיין פעורה תהום".

מאז, דואג כפיר לעשות לדיק את המוות. חברי הוועד הדביקו במשרדי החברה סטיקרים ופוסטרים בגנותו של דיק. הם שלחו מכתבים לרוכשים פוטנציאליים של בזק, כמו חיים סבן ונוחי דנקנר, שהזהירו אותם מפני "החלטת דיק לפגוע בשרות ללקוחות בזק". כשדיק נשא נאום ברכה לראש השנה, הם כיבו את הרמקולים, והוא יצא מהחדר בזעם.

לקוחות שהתקשרו באותה תקופה למוקדי השרות של בזק, נתקלו בהודעה הבאה: "לקוח יקר, המתנתך הארוכה נובעת מהוראת מנכ"ל בזק להוריד את טיב השרות שהתרגלת לו". בית הדין לעבודה הוציא צו מניעה נגד המחווה היצירתית.

נראה שדיק וכפיר הבינו לבסוף, שהתכתשותם כורתת את הענף שעליו הם יושבים. בחסות בית הדין לעבודה הסכימו הצדדים למנות את מנכ"ל החברה לשעבר, יצחק קאול, למגשר, ובתחילת השבוע הכריזו על סולחה. האם זהו סוף הסכסוך בין דיק לכפיר? על פי התנהלותם בימים האחרונים יש לכך סיכוי טוב. כדי להוכיח זה לזה את רצינותם, הצליחו השניים אפילו שלא להדליף את פרטי ההסכם ביניהם לעיתונות.

נגיד בנק ישראל, ד"ר דוד קליין, ויו"ר ועד עובדי הבנק, רפאל לנקרי

גם בבנק ישראל התרחש השנה סכסוך עבודה, שהתדרדר למלחמת השמצות בין ההנהלה לוועד. בניגוד לוועדים אחרים, נלחמים עובדי בנק ישראל על שמירת שכרם הגבוה, ולא נגד רפורמות כלשהן. הפערים בין עמדות ההנהלה והוועד אינם עצומים, אך כמו בבזק, גם כאן סובל הנגיד קליין מקושי אישי ביחסיו עם העובדים.

חברי הוועד , בראשות רפי לנקרי, טוענים בפומבי שקליין נכשל בתפקידו וקוראים להתפטרותו. כמו בבזק, מגלים העובדים יצירתיות וממררים את חייו: הם הטילו מצור על לשכתו, ניסו שוב ושוב לפרוץ לתוכה ואף רדפו אחריו במזנון הבנק.

 בהפגנות שערכו בבנק, ניצלו את שמו של הנגיד, שמשמעותו בגרמנית - קטן, וכתבו שלטים, "קליין הקטן, לך לגן, הבנק גדול עליך". 

"אף אחד בבנק הזה לא עובד", סיפר ל-ynet אחד מעובדי הבנק, "אין דיאלוג בין העובדים להנהלה, ואנחנו עסוקים כל היום בארגון אסיפות והפגנות. הבנק פשוט לא מתפקד".  בוועד העובדים מעריכים את הנזק שנגרם לבנק מהעיצומים בכ-30 מיליון שקל.

נכון לעכשיו, נראה שהסכסוך רחוק מלהסתיים. קליין העלה לאחרונה את שכרם של חלק מהעובדים, בלא שהגיע על כך להסכם עם הוועד, שממשיך לדרוש יותר. על האווירה בבנק מעיד מה שקרה במסיבת החנוכה של הבנק: ההנהלה לא חילקה סופגניות לעובדים "בשל המצב", ונציגי הסתדרות העובדים הלאומית הגיעו לבנק וחילקו סופגניות לעובדים ה"רעבים" במקום ההנהלה.

מנכ"ל תדיראן-קשר, חזי חרמוני, ויו"ר אלביט מערכות, מיקי פדרמן

גם המגזר העסקי ידע השנה מספר יריבויות מתוקשרות. אחת מהן נולדה בתחילת יולי, כאשר מנכ"ל תדיראן-קשר, חזי חרמוני חתם על הסכם עקרוני לפיו תרכוש תדיראן-קשר מקונצרן אי.די.בי כ-20% מחברת אלביט-מערכות ב-200 מיליון דולר. חרמוני מיהר לחגוג את הרכישה והכריז כי "יפעל לשפר את ביצועיה הכספיים של החברה יותר מכפי שעושה ההנהלה הקיימת".

ההצהרה המעליבה עוררה את זעמו של בעל המניות הבכיר באלביט, מיקי פדרמן, שנזכר שיש לו בכלל זכות סירוב ראשונית על המניות של אי.די.בי באלביט, והודיע

שבכוונתו לממש את הזכות הזו  ולרכוש את המניות במקום תדיראן קשר.

חרמוני, שהבין כי העיסקה הגדולה נשמטת מתחת לרגליו מיהר להצהיר כי "התבטאויותי היו טעות טקטית ועסקית, לא הייתי צריך לדבר". במשך שבועיים, לא היה ברור אם פדרמן יממש את זכות הסירוב, ובעיתונים נכתב שהאווירה בין השניים מזכירה "משחק פוקר על 200 מיליון דולר". בסופו של דבר, ההתנצלות לא הועילה, ופדרמן רכש את המניות. וחרמוני נשאר בחוץ.

השבוע נפגשו פדרמן וחרמוני פעם נוספת, במיזוג הגדול של התעשיות הביטחוניות. הפעם הקפידו השניים לשמור על רוח ספורטיבית, ולפחות לפי הופעתם המשותפת במסיבת העיתונאים, נראה שהשניים השאירו את הסכסוך ההוא מאחוריהם.  

מנכ"ל שופרסל, אפי רוזנהויז, ויו"ר שטראוס-עלית, עופרה שטראוס

נראה שהסכסוך בין רוזנהויז לשטראוס, לכאורה סביב העמלות שמשלמת שטראוס לשופרסל, היה בעצם מאבק כוח עקרוני בין רשתות השיווק ליצרנים. הסכסוך פרץ כששופרסל ביקשה לייקר את העמלות שהיא גובה משטראוס על מכירת מוצריה, במיוחד על מילקי הפופולארי, ושטראוס סירבה לשלם.

אולי בהשראת פרסומת "הקרב על המילקי", החליטו הנהלת שופרסל, ובעל השליטה ברשת, נוחי דנקנר, על צעד יוצא דופן: הרשת הודיעה כי היא מפסיקה

למכור את הקוטג' והגבינות של שטראוס, את מוצרי יטבתה ואת סלטי 'אחלה'. שטראוס הפגועה השיבה מלחמה ופתחה במבצעי הוזלות גדולים, בכל הרשתות חוץ משופרסל.

הרוחות התלהטו: הנהלת שופרסל איימה להוציא מהסופרמרקטים שלה את כל מוצרי שטראוס, ושטראוס נערכה לפתוח דוכנים ומכולות משלה ליד חנויות שופרסל. מנכ"ל התאחדות התעשיינים פנה לשר התמ"ת והתלונן על "התנהגותה הכוחנית" של שופרסל, ומנכ"ל איגוד לשכות המסחר כתב לאולמרט מכתב נגדי, נגד שטראוס.

עופרה שטראוס התראיינה לתקשורת והודיעה כי "לא מחזיקים אותנו על המדפים בגלל העיניים היפות שלנו". רוזנהויז לא נשאר חייב, והצהיר לעיתונות כי "נעמוד זקוף גם בלי מוצרי שטראוס". גם שטראוס וגם שופרסל, אגב, שוכרות את שרותי הדוברות שלהן מהיחצ"ן רני רהב, ונאלצו הפעם לנהל את ההתכתשות בלעדיו.

כמה מהלקוחות זוכרים כיום את הסכסוך הזה? אחרי כל הרעש, הגיעו שטראוס ושופרסל להסכם על גובה העמלות תוך פחות מחודש. בשטראוס מודים שהקונים פשוט קנו קצת יותר תנובה. בשופרסל טוענים, שהקונים נשארו אדישים, והרשת לא הפסידה כסף בגלל הסכסוך, אף שגורמים באגף המזון טוענים שגם שופרסל הפסידה לא מעט בגלל מלחמת המילקי.

בעלי רשת קלאב-הוטל, משה בובליל וניסן חקשורי  

אנשי העסקים משה בובליל וניסן חקשורי מנהלים מזה שנים מלחמה משפטית סבוכה סביב הבעלות על רשת קלאב-הוטל, שנמצאה בעבר בבעלותם המשותפת. הסכסוך הזה היה אמור להיפתר השנה, כיוון שהשניים פנו לרב דוד פינטו, שגיבש

פשרה ביניהם וקבע כי בובליל יקבל 6 מיליון דולר וחקשורי יקבל 8 מיליון מקופת החברה המשותפת. במקביל, פסק בית המשפט כי השליטה בקבוצה תישאר בידי בובליל.

אלא שהחגיגה לא נגמרה, כי שני הצדדים מאשימים זה את זה בהתעלמות מהכרעת בית המשפט ומהפשרה שהשיג הרב המגשר. לאחרונה עתר חקשורי שוב לערכאות, וביקש להטיל עיקולים אישיים על חשבונותיו של יריבו. בובליל מצדו פנה אף הוא לבית המשפט וטען שחקשורי הטעה ביודעין את בית המשפט. נכון לעכשיו, נראה ששני השועלים, השותפים לשעבר, לא ירפו זה מזנבו של זה עוד זמן רב. 

איש העסקים חיים קרסו ואחייניו, יואל ומכבי קרסו

משפחת קרסו נחשבת לאחת המשפחות הישרות, הנקיות והצנועות שבמשפחות האצולה העסקית בישראל. נראה שגם בני המשפחה עצמם הופתעו לגלות, שגם אצלם התעורר מאבק סביב נכסי הקבוצה, הכוללים את סוכנויות יבוא מכוניות רנו וניסאן ונכסי נדל"ן רבים.

יואל ומכבי קרסו, בניו של אריה קרסו ז"ל, המחזיקים בכרבע ממניות הקבוצה, דרשו לשנות את הניהול בחברה שהוחזק עד עתה בלעדית בידי דודם, חיים קרסו

בן ה-90. במה שנראה כפשרה הוסכם כי יואל ומכבי יפרשו מהקבוצה וימכרו לחיים קרסו את חלקם בה. אלא שאז התעוררה מחלוקת על שווי הקבוצה, שלפיו יוחלט כמה כסף יקבלו יואל ומכבי: חיים מעריך את השווי בכ-200 מיליון דולר, ואילו יואל ומכבי מעריכים אותו בכ-600 מיליון דולר.

המשפחה ניסתה לנהל את הסכסוך הרחק מאור הזרקורים, אך חיים לא התאפק, ובראיון ל"ידיעות אחרונות" אמר ש"התרנגולים הצעירים האלה חושבים שהם חכמים". שני הפלגים הדליפו לתקשורת את הערכות השווי שלהם, והאשימו זה את זה בהדלפות. הסכסוך הגיע לשיאו בספטמבר, כאשר האחיינים פנו לדירקטוריון הקבוצה והאשימו את חיים, דודם הקשיש, שהעמיס הוצאות פרטיות שלו על חשבון הקבוצה. בינתיים המגעים נמשכים בשקט, עד שיושג הסדר או עד לפיצוץ הגדול.

שר התשתיות לשכבר, יוסף פריצקי, ויו"ר מרחב, יוסי מימן

פריצקי ומימן ניהלו מערכת יחסים עכורה והירבו לתקוף ולהשמיץ זה את זה מאז מינויו של פריצקי לתפקיד שר האנרגיה. אך נראה שאיש מהם לא העלה על דעתו לאן יתגלגל הסכסוך ביניהם. חילוקי הדעות בין השניים התמקדו בתוכניתו של מימן, לייבא גז טבעי ממצרים בהיקף של 2.5 מיליארד דולר. פריצקי העדיף שהמדינה תרכוש את הגז מחברת בריטיש-גז, ודירקטוריון חברת החשמל התבקש להכריע ביניהם.

שני האישים חשדו זה בזה, שהם מנסים להשפיע על החלטת הדירקטוריון בדרכים לא לגמרי כשרות. כדי לבדוק את חשדותיו (ולהשתמש בהם, אם יתבררו כנכונים),

שכר מימן את החוקר הפרטי, יעקב פלבסקי. זה לא מצא שפריצקי התנהג שלא כשורה בנושא הגז, אבל כבדרך אגב מצא קלטת ובה מציע השר פריצקי "לתפור תיק" לעמיתו לסיעה, אברהם פורז. פרסום הקלטת הסעיר את המדינה כולה והוביל לפיטורי השר.

עד מהרה מצאו את עצמם פריצקי, מימן, ובכירים אחרים במשק האנרגיה, יושבים בחדרי החקירות של היחידה לחקירות הונאה במשטרה. החוקרים ניסו להבין, מדוע החליט מי שהחליט לפרסם את הקלטת, וכיצד קשורה הפרשה הזו לעסקת הגז.

הסכסוך, המכונה "פרשת פריצקי", הסתיים, בינתיים, בניצחונו של מימן. פריצקי סולק מן הממשלה ואחר כך גם מסיעתו. החקירה נגד מימן, לעומת זאת, הסתיימה בלא כלום. עסקת הגז טרם קיבלה את כל האישורים, אך הדחפורים של מימן כבר יצאו לבנות את צנרת הגז בשטח.

מנכ"ל תנובה, אריק רייכמן, ויו"ר מועצת יש"ע, בנצי ליברמן

התקשורת מלבה הרבה מהסכסוכים במשק, אבל הסכסוך הזה נולד כולו בגלל כתבה. בבוקר שלאחר אישור תוכנית ההתנתקות בכנסת, התקשרו כתבי ynet לבכירי המשק, ובדקו מה דעתם על איומי שר האוצר, בנימין נתניהו, להתפטר. רייכמן אמר בתשובה, כי "ההתנתקות שווה כל מחיר כלכלי", ואף הוסיף כי לדעתו צריך "לעקור את סרטן הכיבוש".

מתגובות הקוראים לראיון עם רייכמן עולה, כי היו מתנחלים שהגיבו מיד כי יטילו חרם על מוצרי תנובה. חודש אחר-כך הכריזה גם מועצת יש"ע חרם על

מוצרי החברה. דוברת תנובה מיהרה להצהיר, כי האזרח רייכמן בסך הכל הביע את דעתו הפרטית, אך ההצהרה לא הרגיעה את המתנחלים הזועמים.

איגוד תעשייני המזון, בראשות גזי קפלן מאסם, התייצב לצד רייכמן ואיים שהתעשייה כולה תפסיק את אספקת המזון לישובי יש"ע אם לא יוסר החרם על תנובה. בתנועה הקיבוצית איימו להצטרף לחרם האירופי על מוצרי ההתנחלויות. המתנחלים  מצדם, גייסו את צעירי הליכוד, שאיימו להצטרף לחרם על תנובה.

בינתיים, ניהלה תנובה משא ומתן שקט עם מועצת יש"ע, אך רייכמן התעקש שאינו מוכן לשנות את דעתו ובוודאי שאינו מוכן להתנצל. בסופו של דבר, הסכים להבהיר כי לא כיוון את דבריו נגד המנתחלים אלא נגד הכיבוש. מועצת יש"ע הסירה את החרם אף שמספר ארגונים קטנים יותר, כמו הנשים בירוק, עדיין קונים רק את הקוטג' של שטראוס.