כנהר המתגבר: חוויות מביקור באמזונס

תיכף ערב. אנחנו 40 ק"מ ממנאוס, בירת האמזונס, שטים בסירת מנוע קטנה שמחזירה אותנו מהג'ונגל. אני מדליק סיגריה, השנייה שלי מהבוקר. אחרי שישה ימים באמזונס, יער הגשם הגדול בעולם ומערכת הנשימה המרכזית שלו, שכחתי בכלל שאני מעשן כמעט קופסה ליום.  

אמזונס, החבל הגדול בברזיל, משתרע על פני 1.5 מיליון קמר. 92 אחוז משטחו, משהו כמו פי 70 ממדינת ישראל, הם ריאה ירוקה ענקית. ביער העד הזה חיים 250 סוגים של יונקים, 2,000 סוגי דגים ו-1,100 מיני בעלי כנף. נהר האמזונס, שמנקז 2,000 יובלים, זורם לאורך 6,868 ק"מ - הנהר הארוך בעולם.

אינדיאנים בחצאיות ויגוארים חיים

בשביל להבין מה זה האמזונס צריך לשבת שנה שלמה מול ערוץ הנשיונל ג'יאוגרפיק ולא לקום באמצע אפילו לשירותים, כי אז בטח נפספס איזו ציפור

 או איזה דג. כבר כשנוחתים במנאוס רוצים לראות אנקונדות חוצות את הרחוב בין אינדיאנים בחצאיות עם נוצות, ואולי גם יגוארים ותנינים שלא עוצרים ברמזור.

יער האמזונס ידע בעבר ימים יפים מאוד, כשסיפק כ-40 אחוז מצריכת הגומי העולמית. פריז של הצפון, כך כינו אז את מנאוס, שקלטה מהגרים מכל העולם כדי לפתח את תעשיית הגומי. מנאוס של היום היא עיר מודרנית שמעסיקה מאות אלפי אנשים במפעלים סביב הנהר שפתחו חברות ענק כמו נוקיה, הונדה ושרפ.

האוכלוסיה המקומית מעורבת - אינדיאנים לצד צאצאי פורטוגלים, ספרדים והולנדים. היופי מפוזר כאן בנדיבות, ובתחרויות מיס ברזיל הנציגה מאמזונס תמיד, אבל תמיד, במקום הראשון או השני.

תחנת דלק בלב נהר ובית הכנסת

כל העיר מתנקזת לנהר האמזונס. חלק מהמבנים הם שרידים לתקופה הקולוניאליסטית, כשהבולט בהם הוא בית המכס ששרד מהימים בהם שלטו כאן הפורטוגלים.  

סיבוב בשוק הדגים העירוני הוא שיעור מהיר בכמה דגי נהר אנחנו לא מכירים.

 טוקונארה וסורובים, למשל, מזכירים צלעות כבש. מי שאוהב יבש שיאכל ליד העצם, מי שאוהב רך שיתרכז בבשר מעל העצם. בשני המקרים הוא לא ישכח את הטעם הרבה זמן.

הטוקונארה, אגב, הוא אחד הדגים שהכי קשה לדוג, ומשלחות של דייגים מארה"ב מגיעות למנאוס כדי להתחרות במי לוכד את הטוקונארה הכי גדול והכי כבד. האהבלים האלה מצטלמים איתו ומחזירים לנהר. אם הם היו ברזילאים התמונה הכי מוצלחת שלו היתה בצלחת, עם רוטב שום. 

נהר האמזונס הוא עורק מסחרי סואן. על הגדות שלו מוטענות סחורות על ספינות ומושטות במורדותיו ליעדיהן. באמצע הנהר יש אפילו תחנת דלק. בכלל, החיים באמזונס הם תמיד סביבו הנהר. 

הפוטנציאל המסחרי משך למנאוס, בתחילת המאה שעברה, יהודים לא מעטים. היום הם מתכנסים בחגים בבית הכנסת המקומי. המדריך שלנו באמזונס, אדימילסון, שמח לדעת שאנחנו מישראל. הכומר של הכנסיה שלו כבר היה שמונה פעמים בירושלים ולימד את הקהילה שירים בעברית. כל יום ראשון אדימילסון שר בכנסיה הקתולית "הנה מה טוב ומה נעים", ו"שלום לך ירושלים".

כאלף משפחות יהודיות מתגוררות במנאוס, מספר לנו הרב המקומי. כאן נקבר ב-1906 הרב משה. אנשי מנאוס, ללא הבדל גזע ודת, אימצו אותו כקדוש והם עולים לקברו כדי שיפשר במריבות שבינו לבינה ויסדיר בעיות בריאות ופרנסה. בשבילם הוא הסאו מויזזיניו (הקדוש מוישל'ה).

אדמר, שמלווה אותנו לכל אורך הטיול, ממהר לקחת אותנו למלון טרופיקל, ליד הנהר. המלון הזה הוא מיני-אמזונס בפני עצמו, עם שטחים פתוחים פרוסים לצדדים וגן חיות שנותן מושג קטן מה מחכה לנו בתוך היער. ראו הוזהרתם, כמו שאומרים. עד הכניסה ליער אפשר לטעום קצת מחיי הלילה המעניינים של מנאוס. הדיסקוטק רומולוס מומלץ לתיירים.  

קופים מפטפטים וצמחים מרפאים

בבוקר, כשמתעוררים לקראת המפגש עם יערות הגשם, סימפוניה של ציפורים

 משמיעה לכם מסמבה ועד באך, ופשוט אי אפשר לקום בלי לחייך. הסירה שלנו כבר מחכה בגדה של הנהר, 10 מטר מחדר האוכל של המלון, ובדיוק בשלב זה שכחתי שאני מעשן.

השיט בנהר מזכיר נסיעה בכביש סואן: סירות מנוע, יאכטות מפוארות, ספינות משא, סירות אוטובוס, סירות סופרמרקט, סירות עם פרות ותרנגולות, סירות מגורים. והכל זורם פשוט ויעיל. בצידי הנהר קולטים טירות מפוארות וגם שכונות עוני הבנויות על קרשים. כשהנהר עולה אין סיכוי שהן יטבעו.

אחרי שעתיים בנהר, מגיעים לאקו פארק, אחד משורת מתחמים מסודרים בתוך הג'ונגל האמזוני. אתם יורדים מהסירה ועולים על חוף לבן כמו אבקת סוכר. על התורן במקום מתנוססים דגלים של ברזיל, ארה"ב, מקסיקו, פורטוגל וספרד. וגם, לא להתבכיין, של ישראל.

המדריך שילווה אותנו בימים הקרובים בג'ונגל הוא אינדיאני שלמד אנגלית ואיטלקית ועובד בפארק הזה כבר 15 שנה. על השולחן מחכה לנו צלחת גדולה עם פירות טרופיים: פפאיה, פסיפלורה, קוקוס ירוק, אבטיח אדום אדום, קאשיו. אדימילסון אומר שכדאי להשאיר משהו לדרך, כי אנחנו הולכים לקופים.

שוב עולים על הסירה, עוברים לצד השני של הנהר, ואתה לא יודע מאיפה זה מגיע: עשרות קופים מסתובבים ומפטפטים מול העיניים שלך. מורה הדרך מסביר שאת מי שאתה רואה היום לא תראה מחר, כי החבר'ה האלה עושים את דרכם לתוך היערות. שם הם בטח יספרו לאחרים שיש בחוץ בופה פתוח. 

להקה של תוכים אדומים-צהובים מחכה שהקופים יעזבו, כדי לאכול את החלק

הצהוב בביצה הקשה שמורה הדרך פרי הביא איתו אבל הקופים לא אוהבים. אין לו הסבר למה הקופים שונאים חלמון של ביצה, אבל העיקר שגם לתוכים נשאר משהו.

חוזרים לסירה וחודרים עוד קצת פנימה ליער הגשם. אנחנו בדרך לשמורת אינדיאנים בה מתגוררת קהילת ינהה בה. הקהילה הזו מתמחה בתרופות המופקות מהיער, סחורה מאוד מבוקשת אצל הלבנים.

לשוט עם פריניות ואז לאכול אותן

בגלל שקו המשווה עובר בדיוק באמזונס, והצמחייה צפופה מאוד, הלחות ביער היא 100 אחוז, ויש תמיד איזה גשם שמלטף לך את המחשבות. ממוצע המשקעים בשנה כאן, אם אתם מתעקשים על עוד נתון, הוא 10,000 מ"מ.

אנחנו כבר בדרך חזרה למחנה שלנו, דרך הנהר כמובן. אחרי ארוחת הערב מגיעה להקה שהנושא שלה הוא מחולות אש. ברקע התופים, עשויים עור חזיר. וואללה, הם יודעים לתופף בקצב. השינה בתוך הג'ונגל היתה עמוקה מאוד. לא יודע להגיד אם זה מעייפות או מפחד, אבל התעוררנו בבוקר בריאים ושלמים.

בסוף הארוחה, פרי הסביר שיוצאים לדוג פירניות, במושבה של הקבוקלוס - תערובת של אינדיאנים ולבנים שהסתגלו לאורח חיים חקלאי משלהם. הקבוקלוס היו מבסוטים שבאנו ולקחו אותנו לסירות קטנות של חמישה איש.

שטנו בנהר כשמתחתינו פירניות, אמיתיות למהדרין. הקבוקלו הסביר שאין מה לפחד: נדוג כמה ונחזור להכין צהריים. האמת קצת פחדתי, בגלל גודל הסירה. שטות קטנה של מישהו והיא מאבדת איזון ומתהפכת, ואחר כך לך תסביר לפירניות שיעשו עליך מסיבה שאנחנו אנשי שלום. איכשהו עברנו גם את זה.

הקבוקלו מעלה את הסירה לגדה, מבקש שקט, תולה על החכה חתיכת בשר

 אדום שהבאנו כפיתיון, זורק אותה למים - וזופ, מוציא פירניה. ככה שש פעמים, וכל פעם בינגו. ועכשיו תורכם, הוא מודיע לנו. כמעט בכל המקרים שזרקנו את החכה, הן אכלו את הבשר וברחו. רציתי לזרוק להם חשבון על סטייק שלם, אבל לך תוציא משהו מדגים.

כשהתיישבנו לארוחת הצהריים שמחנו שהמארחים שלנו לא בנו על השלל שנביא. השולחן היה ערוך, מלא בדגים, כולל פירניות. מאלה לא טעמתי. לך תדע, הן עוד מסוגלות להביא לך ביס כשהן כבר בתוך הבטן. תודה רבה, יש יותר מאתיים סוגים אחרים של דגים על השולחן.

בדרך חזרה למחנה נתקלנו בתופעה מדהימה: באפיק הנהר זרמו כאילו שני נהרות, אחד חום אחד שחור, שלא חשבו בכלל להתערבב (תסתכלו בתמונה ותבינו על מה אני מדבר). שני הזרמים המקבילים האלה ממשיכים כך עד לשפך באוקיינוס האטלנטי, שם הם מתערבבים עם המים המלוחים.

אחרי ארוחת הערב פרי הושיב אותנו שוב בסירות ויצאנו לחפש תנינים. לפי ההסבר שלו, רק בלילה אפשר למצוא אותם. לא חלפו יותר מחמש דקות ופתאום ראינו במים זוג עיניים בצבע זהב מבריק, בגודל של גולות.

עוזר המדריך, ששט כל הזמן עם הרגליים מחוץ לסירה, נתן קפיצה והביא תנין בגודל חצי מטר. הוא תפס את הקטנצ'יק בלסת, הסביר לנו עליו, והצביע על העיניים הגדולות בנהר, 20 מטר מאיתנו: זאת בטח אמא שלו, שמחפשת אחריו. עכשיו, כמו במקרה של הפירניות, אתה שוב במצב שאתה שואל את עצמך מה בדיוק אתה עושה כאן.

"תחזיר כבר את הילד לאמא שלו וניפרד כידידים", אני אומר לו בלי שהוא ישמע. אבל לא, הבנאדם מסביר ומסביר, ואני רואה שה-20 מטר כבר נהיו 10 מטר. האמריקאי שאיתנו בסירה נורא רוצה לקנות את הילד. 100 דולר הוא מוכן לתת עליו. אנחנו באמצע הנהר, מתחתינו ים של פירניות, ומהצד אמא

 תנינה שמחפשת את התינוק שלה שנמצא איתך בסירה. מה אני אגיד לכם, השניות האלו עברו כמו שעות בראש שלי. איזה מזל, בסוף התנין הקטן הוחזר לנהר. בלב שלי בירכתי הגומל.

השינה בלילה? כמו בלילה הקודם, רק עמוקה יותר. ולמחרת הכניס אותנו פרי לג'ונגל לסיבוב היכרות עם צמחיית האמזונס. אני אלמד אתכם, הוא הבטיח, מה עושים כשצמאים, איפה נמצאים עצי פרי למאכל ואיפה אסור לגעת בהם, מה עושים אם פוגשים נחש או איזה חתול גדול. אחרי יומיים בנהר, להיות שוב עם הרגליים על האדמה זה חתיכת ביטחון, ואפילו האנקונדה לא תוכל עלינו. לא נעים לאכזב, אבל לא פגשנו אותה (אבל אם כן היינו - היא היתה מקבלת בראש).

פרי מכיר את המקום בעל פה. הוא היה שואל אותנו לאן עכשיו, אנחנו היינו אומרים ימינה, ואז הוא היה פונה שמאלה. ביערות הגשם גדלים יותר מ-2,000 סוגי עצים, אין כאן ירוק אחד שדומה לשני, אין שני עצים באותו גודל וגם לא שני פרחים שנראים אותו דבר.

ריח נעים של גומי עולה באוויר. בהמשך הדרך אנחנו פוגשים קבוקלו אחד עושה עוד חתך בעץ ותוקע למטה קערה. זו מתמלאת, הוא שופך את החלב לסיר של האבא של איגביני, מסובב ומשחק בחומר - ופתאום נולד כדור גומי.

פרי מסביר לנו שבתחילת המאה ה- 20 העצים האלה הביאו פריחה גדולה מאוד לאמזונס. הבלגים, ההולנדים, האנגלים, הפורטוגלים, הספרדים ואפילו היפנים - המיוצגים על ידי קהילה של מאה אלף איש באמזונס - הסתדרו טוב מאוד עם הילידים האינדיאנים בתקופת הזוהר של הגומי.

בדרך חזרה למחנה נתקלנו בג'ונגל בשטח פתוח, אולי איזה 100 מ"ר, שרואים ממנו את השמש. המשטח הזה, עם שני עצים מכל צד, הוא כמובן המרקאנה שלהם. פרי אומר שאחרי כל גאות הם מתקנים את המגרש. הבעיה העיקרית היא עם הכדור, העשוי גומי: קורה לא פעם שמישהו בועט בו לכיוון הלא נכון והוא מסיים בנהר. במקרים כאלה לוקח איזה שעתיים להכין כדור חדש.

מתחיל להחשיך. פרי עוצר אותנו לתצפית פנטסטית על השקיעה. המזל שלי שלא היה איזה גבר לידי, כי אם היתה בחורה היינו מתחתנים בן רגע.

האמת, רק אחרי שפיתחתי את התמונות הבנתי איפה הייתי. הטיול שלנו באמזונס, שתיכנן עבורנו יוסי חייט מ'ורד נסיעות', טס כמו האווירון שהחזיר אותנו לריו דה ז'ניירו. אבל הקרנבל שוב החזיר אותי ליערות הגשם, כי בית ספר לסמבה שניצח השנה התמקד בכותרת האמזונס - אתם הריאות של העולם.