יום טיול בצל גדר ההפרדה

האמא לא האמינה למשמע אוזניה, הילד (14.5) מוכן להצטרף אליה לביקור בחומת ההפרדה. ובעצם, אין מה להתפלא: סורגים, גדר חשמלית, קיר ענק מלוא כל העין – מדליקים את הדמיון המלא בסרטי אקשן, אסירים ובלשים מתוחכמים שהילד מילא בהם את ראשו. הדמיון של האמא עבד לגמרי בכיוון אחר: בכל פעם שהיא רואה את החומה המתגבהת – היא נזכרת בסצינה המרגשת של נפילת חומת ברלין, ואיך אנשים חצבו לעצמם מזכרות קטנות לקחת הביתה.

אין ספק שאחד המקומות היותר מורכבים לבדיקת היחס לגדר ההפרדה הוא באקה אל-גרבייה (המערבית),

שהופרדה מבאקה אל-שרקייה ב-49', ושמאז 67' חיו להן בסימביוזה יחסית שסומלה כה יפה בשוק החקלאי הפורח אליו נהרו מכל עבר בשל המחירים הזולים והפרי הטרי. כל זאת עד שבאה גדר ההפרדה, והתמקמה בדיוק במקום בו היה השוק. שבעה בתים נהרסו עד היסוד, הבאסטות התאדו, ושקט מקפיא השתרר במקום.

הגענו לשם עם שלי נתיב, שהיא אחת מעשר מדריכות המלוות סיורים לגדר. היוזמה היא של "קואליציית נשים לשלום" (גוף המאגד תשעה ארגונים פעילים מאוד כמו "מחסום WATCH" ו"האם החמישית"). תמורת 30 שקלים לאדם, על פי רוב לאחר התארגנות בקבוצה, הן מסבירות את הפרובלמטיקה האנושית הסבוכה שנוצרת מההחלטה לשים גדר בלב יישוב פלסטיני.

רחוב חיים וייצמן

נפגשנו בתחנת הדלק של מצר, לא רחוק מצומת כלנית, והצטרפנו לקבוצת חברים מבית השיטה, שהביאו גם הם את ההתלבטות הטבעית – מניעת פיגועים מול הטלת סבל על אוכלוסייה פלשתינית תמימה, שנקלעה שלא בטובתה ללב הסכסוך.

שלי הושיבה אותנו במסעדת הפנקייק הריקה עדיין שבתחנת הדלק, חילקה תיקים מלאי עובדות ומפות, ועשתה סיבוב היכרות, בו כל המשתתפים הסבירו כמה הם מוטרדים.

נסענו לבאקה (אל-גרבייה), זו שבצד הישראלי. האמא זוכרת את העיר הזאת כשוקקת חיים, כבעלת רחוב ראשי פקוק וגועש, והנה דממה. שלי הזכירה שלרחוב הראשי קוראים על שם נשיאנו הראשון, חיים וייצמן, אנחנו חיפשנו שלט אחד לרפואה שיעיד על כך – ואין. עשר בבוקר, מרבית החנויות סגורות, תנועה עצלה של מכוניות. שלי אומרת שזה המצב מאז אינתיפאדת אל-אקצא, כלומר יותר מארבע שנים, שהיהודים הפסיקו לבוא. בנוסף לכך, קרוב מאוד עובר כביש 6, שביטל את היות שדרות וייצמן עורק תחבורה לאורך הגבול המזרחי.

זיווג מטורף

הגענו לגדר. דממה. ריק. שאריות של בתים הרוסים, גדר תייל מסוג תלתלית שמתחילה במקום מסוים, ומפסיקה

במקום אחר, בלי סיבה נראית לעין, ובלי להפריע כלל למעבר שוטף משני צדדיה. ניסינו להעלות השערות – אבל שום הסבר מלבד בזבוז כסף - לא צמח מסיעור המוחות או מהידע הרב של שלי. היא, אגב, הבטיחה לנסות ולשכנע את אחד התושבים לבוא ולספר למטיילים באזור את תלאותיו ותלאות משפחתו (בחתונה שלו הגיעו הבולדוזרים והרסו את ביתו. וכך, צלם הווידיאו המשפחתי מצא עצמו מתעד את הפיכת הבית לחורבות). אבל הבחור סירב לבוא מחשש שיסלקו אותו לצד המזרחי, והסתפקנו בתיאור של שלי.

בשורת הבתים שנותרה מאחורי הבתים שנהרסו גרים בהם כמאה איש שהועברו בגלל הגדר לתוך ישראל. אלא מה – השאירו להם את התעודות הכתומות, ואסרו עליהם ועל ילדיהם, אפילו ללכת למכולת לקנות חלב בבאקה אל-גרבייה אליה סופחו. כדי למלא כל צורך – מסחר, בתי ספר, קופת חולים – עליהם ללכת או לנסוע עד המחסום, לעבור בדיקה ולהמשיך לתוך הגדה, לבאקה אל- שרקייה. סיפור של כמה מאות מטרים בשל הצורך לעקוף את החומה והגדר, ומעבר דרך המחסום (שהוא היחיד מבין עשרות המחסומים שמאפשר מעבר 24 שעות ביממה).

בדיוק כשהתקרבנו למחסום, הדהדו צעדיה של אשה צעירה, שפניה המאופרות בקפידה מוקפות ברעלה

שחורה, ותינוקת עם קוקיות ורודות בזרועותיה. מזג האוויר הנפלא והצלול בוודאי הקל עליה את ההליכה, אבל האמא לא יכלה להתעלם מהזיווג המטורף בין הפסטורליה הירוקה, השמיים הכחולים, הגדר המאיימת, והאשה עם בתה התינוקת. ולא שהמחסום היה נורא: איישו אותו דווקא שלושה חיילים סימפטיים, חנוטים מכף רגל ועד ראש בכובעי פלדה מנומרים, שהזכירו לילד את צבי הנינג'ה, באפוד מגן ובכלי נשק מאיים, ואשה אחת שצעדיה בנעלי עקב נשמעים למרחוק.

ואז הופיע במחסום המתנחל התורן, יושב מצוין על הסטריאוטיפ: כיפה סרוגה קטנה מנסה להסתיר קרחת הולכת וגדלה, כרס מלאה שביעות רצון וטנדר חדיש מלוכלך בבוץ כשבראשו מתנשאת לה צ'קלייקה המאירה בסיבוב צהוב. עכשיו הוא ממתיק שיחה, חצי לוחש לחיילים בסחביות מופגנת, בתקווה שיעבירו ללא אישור את המשאיות העמוסות בחומרי בניין (אלא מה?) אבל זה לא הולך. אולי בגללנו, ואולי לא.

בעקבות התלתלית

החלטנו לצעוד במעלה הגבעה, לאורך החומה, שפשוט נותנת הרגשה של חגבים להולכים לידה (8 מטר גובה של בטון אפור). מאתיים

המטרים הללו הסתיימו להפתעתנו בהפסקה של התלתלית (איזה שם מחמיא) שמתלווה לחומה. למה? ככה. כי היה שם כביש, ובעצם, מבחינת התוואי, אנחנו כבר לא בנזלת עיסא המסופחת בשל החומה בעל כורחה לישראל אלא בבאקה אל-גרבייה, שנחצתה, כזכור, ב-49'.

בראש הגבעה בית ערבי בן ארבע קומות שבגגו עמדת תצפית של צה"ל וחדריו ריקים. חסכו כסף במשרד הביטחון, והפכו את קיר הבית לחלק מהחומה. והדיירים? מצאו מסתור במקום אחר. היה להם בית? היה. היה להם נוף מדהים? היה. עכשיו רק נשארה השאלה (הרטורית) אם הם יכולים לפנות לעו"ד ויינרוט או וייסגלס או ויינשטיין כדי שיפוצו כיאות.

חזרנו למיניבוס. בדרך חצו את דרכנו עגלות עם חמורים, וכמה מכוניות. כל אחד עצר לדבר. כולם ביקשו – תעשו משהו.

בדרך החוצה, חשבה האמא כמה מדויק והולם הוא הביטוי "עזבנו בלב כבד". שלי, שרגילה כבר לקליינטים שלא רוצים פיגועים, אבל חושבים שצריך לשמור על צלם אנוש, רק הקשיבה לשיחות המהורהרות במכונית, ולקחה אותנו לג'ת, שבמסגרת איחוד הרשויות חוברה לה יחדיו לבאקה. החיבור, אגב, לא עלה יפה, אבל מראש ההר אפשר בקלות לראות איך העיר המאוחדת נחנקת בין כביש 6 מצד אחד, והגדר מצד שני. 

וכך, האוויר הצח והשמיים הכחולים, והירוק שהולך וצובע את הנוף אחרי קיץ ארוך, שוב היוו רקע מטורף למעשי המוח האנושי המחפש בקדחתנות פתרונות של הפרדה בכל מחיר, שאולי תביא ישועה לארץ התנ"ך שתתמלא יהודים עם ניצוץ זר בעיניים, ואולי תביא הרס מוחלט של שתי רקמות חיים של שני לאומים שלא מפסיקים להקיז זה את דמו של זה כמו שני תרנגולי הודו בלי מנצחים, רק עם מנוצחים.

המחשבות הללו נאמרו כמובן בשיחת הסיכום שערכה לנו שלי, כשהילד נהנה מפנקייק משובח בתחנת הדלק של מצר (בבעלות של תושב באקה) והאמא נוגסת בטוסט מופלא. יש גם מסעדות עם אוכל מזרחי לא רע בבאקה. אולי בפעם הבאה, הבטיחה האמא לעצמה ולילד. אם יישמר השקט.