אומרים שלום לסלולר: זה משחרר

אני לא מקנאה באנשים שלא מכבים את הטלפון הנייד שלהם בלילות, ועונים לכל שיחת טלפון רק בשביל להגיד "אני ישן עכשיו, נדבר בבוקר". יש משהו מאוד לא מאוזן בזמינות ללא הפסקה. אפשר לראות את זה בכל מקום: ברכבת, באוטובוס, בבתי-קפה וברחובות העיר. אנשים לא מפסיקים לדבר. אולי הגיע הזמן לתת לטלפון הנייד לנוח, וגם לנוח בעצמנו?

הנה סיפור אמיתי, שקרה לפני חמישה חודשים: עליתי על הרכבת בתל-אביב, התיישבתי באחד הקרונות, ומישהי, נקרא לה זהבה, שישבה בקצה הקרון, הייתה עסוקה בשיחה נמרצת וקולנית, ולאורך הנסיעה לא הפסיקה לספר על הגרוש שלה שעושה לה חיים קשים ומסית את הילדים נגדה ונגד ההורים שלה. כשהגענו לתחנת הרכבת באשדוד, 45 דקות מאוחר יותר, היא המשיכה לדבר. הטלפון לא עזב לה את האוזן כל הזמן הזה.

זהבה לא חריגה

ליבי יצא אל אותה זהבה-שם-בדוי. אין ספק שהיא עוברת משבר אישי קשה. אבל בשם כל מה שקדוש, למה היא צריכה לנהל את השיחה האישית שלה - בקולי קולות, יש לציין - ממרחק מטר וחצי מהאוזניים שלי? אגב, "מקרה זהבה" הוא לא מחזה חריג. מדי ערב להק שלם של דברנים בני דברנים מנהלים שיחות ערות ואישיות מול קהל עייף שרק רוצה לחזור הביתה בשלום. בשבוע שעבר עשיתי ספירה, ומתוך כ-60 אנשים שישבו בקרון בו ישבתי, 25 מתוכם ניהלו שיחות, חלקן קצרות, חלקן ארוכות יותר.

פטפטת סלולרית

אולי זה קשור לתופעת הריאליטי TV, שכולם רוצים לככב איפה שהוא, העיקר שישמעו אותם, גם אם מדובר בהופעת אורח בקרון הרכבת. אבל מה שבטוח הוא, שמאז התחלתי לשים לב לפטפטת הסלולרית הבלתי פוסקת בכל מקום.

קשה לי לומר מתי הניידים חדרו לחיינו ושינו את הרגלי השיחה של כולנו. המפגש הראשון שלי עם הניידים היה במהלך השירות הצבאי. המפקד שלי קיבל טלפון נייד (בננה אפורה, גדולה ומכוערת, וכולנו בבסיס התרגשנו מהיכולת שלו לנהל שיחות טלפון בזמן הנסיעה). אני זוכרת את ההסבר המלומד שלו על איך הטכנולוגיה הזו פועלת. אז עוד לא הייתה מודעות לגבי מינוני קרינה וההתעסקות העיקרית הייתה סביב הפלא הזה שנקרא טלפון סלולרי, למרות עלויות המכשירים וזמן האוויר היקר להחריד. לפני חמש שנים נכנעתי לטרנד, והסכמתי לקבל טלפון נייד מתנה (מכשיר משומש מאחותי הקטנה והמעודכנת-טכנולוגית, ששדרגה למכשיר חדש יותר). עם הזמן הספקתי להחליף שני מכשירים. הנוכחי נמצא אצלי כבר שנה וחצי.

טלפון נועד לנהל שיחות

כיום שיחות הטלפון שלי מסתכמות ב"אני מגיעה לתחנת הרכבת, בואו לאסוף אותי", או "אני מתעכבת רבע שעה". בניגוד לחברים וקולגות (הם מוציאים הון עתק על חשבונות הטלפון הנייד שלהם, ומשדרגים את המכשיר כל חצי שנה בערך), שלא מבינים איך אני מסתדרת עם מכשיר ענתיקה שלא משמיע רדיו, ואין בו נגן ומצלמה מובנים, אני מרוצה. מבחינתי, טלפון נועד לנהל שיחות. כל מה שאני צריכה כבר נמצא בתוכו: אפשר להשיג אותי, אני יכולה להתקשר, ולפעמים גם להשתעשע פה ושם עם הודעות SMS. שיחות הטלפון שלי בנייד עולות לי בממוצע 100 שקלים בחודש, למרות שגם ההוצאה הזו נראית לי מיותרת לחלוטין, אם כי לפעמים היא בלתי נמנעת.

השחרור, השחרור

פעם אפילו שכחתי את הנייד בבית והגעתי לעבודה בלעדיו. לא חשבתי שזו תהיה חוויה מכוננת. איזו שמחה! איזה שחרור! הבנתי, שאני לא באמת צריכה טלפון נייד. הנייד, בסופו של עניין, הפך לסוג של נוחות. זה הכל. הרגל נוח, לא יותר. והרגלים, כידוע, אפשר - ואפילו רצוי - לשנות. כבר למדתי לכבות אותו כשאני עסוקה מאוד. התירוץ השכיח של "ואם יהיה מקרה חירום" לא תופס מבחינתי, כי יש טלפון במשרד, ויש אחד בבית, ובציניות מרושעת אני חושבת שאם יש מקרה חירום של ממש, המשטרה כבר תדע למצוא אותי.

תוך כמה חודשים אני אפרד מהטלפון הנייד שלי לשלום. זה לא יהיה קל, אבל זה בהחלט הולך להשתלם: פחות הוצאות, פחות בלבולי מוח ואולי אפילו קצת פחות סרטן.