מוֹתר הסירוב האזרחי
גם אם הרקע למשימה הוא מדיני, ומשום כך הוטל על כתפי צה"ל, עדיין אין זו סרבנות פקודה נוכח אויב
הנמכת מפלס האימה
אינני מקבל את הקביעה הפוליטית כי הסרבנות לפינוי יישובי גוש קטיף תוביל לשסע לאומי, לפילוג העם, לחורבן המדינה, להתפוררות הצבא ולמחוזות אפוקליפטיים דומים. ביטויים אלו נוצרו לצורכי התקשורת, המחפשת ריגושים והמֵלַבָּה התלהמות.
לחילופין, ביטויי אימה אלו נולדו במוחם האסטרטגי של רעיונאים משני צדי המתרס, הימני והשמאלי. אלה ואלה מבקשים לשכנע את הצד השני לשנות את עמדתו, או לפחות לרככה. בלוחמה פסיכולוגית זו נעשה שימוש גם באמצעות הפרחת בלוני הרתעה בעלי פוטנציאל הפחדתי גבוה.
אפשר להתווכח עניינית על הלגיטימציה של הסרבנות בסוגיית העקירה, גם בלי ללוות את המחלוקת בפגזי קרע-שסע וברעמי סוף העולם. אנחנו למודי מחלוקות, בעם ישראל ובמדינת ישראל, עוד מימי טרום-תקומתה ובמרוצת כל שנותיה. אני נזכר, למשל, בנאומי הכיכרות של מנחם בגין, נוטפי איומים ופילוגים, בסוגיה שנחשבה בשעתה לקריטית: האם לקבל שילומים מגרמניה? וכבר היינו בסרטי אימה שונים מספר פעמים ושרדנו. כך גם יארע לסרבנות המתגלגלת לפתחנו במחזוריות תקופתית. בואו נדון אפוא בסוגיה נטו.
פקודה אזרחית בתחפושת צבאית
סרבנות פקודה נוכח אויב מסוכנת מאוד, ואסורה בתכלית. אי כניסה לביירות, למשל, מטעמים שבמחלוקת השקפתית, היא דוגמה לכך. כך גם הימנעות טייס מסוק מלשגר טיל כלפי רב-מחבלים מטעמי הומניות סביבתית היא עבירה צבאית חמורה ביותר שדגל שחור מתנוסס מעליה (מעל הסרבנות, כמובן, ולא מעל לפקודה!). גם הפרת פקודה צבאית ישירה בשל סירוב אידיאולוגי לשירות צבאי בשטחים חמורה בתכלית. ואוסיף במאמר מוסגר כי לדעתי עדיף לשלוח את הסרבנים לגרז טנקים או לצבוע עצים, ולא לתת להם במה. "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" (דברים כ,ח) - נהג הכהן הגדול להכריז בימי מלכות ישראל התנ"כית.
מאידך, אינני מנקד בחומרה רבתי סירוב פקודה של שוטרים, למשל, לפנות את חלכאי כיכר הלחם בצו בית המשפט, למרות ש"חוק זה חוק". שוטרים כאלה, אפילו היו מתארגנים קבוצתית, אם הם מוכנים להיענש בגין השקפתם הסוציאליסטית - הם אינם נכנסים בקטגוריה של סרבני פקודה הרי-אסון. כך גם אילו היו מטילים על חיילי צה"ל - בצו בית משפט ובפקודת שר הביטחון - להרוס בתים לא חוקיים של יהודים או ערבים, וקבוצות חיילים וקצינים היו מסרבות על רקע פוליטי או חברתי - עדיין לא הייתי מגדיר זאת כסרבנות פקודה צבאית בלתי-נסבלת. זו בעיה משמעתית שיש לטפל בה בפרופורציה הנכונה.
פינוי יישובי חבל עזה בכוח הזרוע אינה פעולה צבאית. כאשר צה"ל עוסק בהצלת נגרפי שטפונות או בחילוץ מדורדרי ואדיות - זו פעולה משטרתית-אזרחית מובהקת. באותה מידה אילו קבוצת חיילים דתית הייתה מסרבת לעסוק בחילוץ מבנה שקרס בשבת מתוך ודאות שאין את מי להציל והלכת פיקוח נפש לא חלה, סבורני כי לא היו מתנפלים עליהם כסרבני פקודה המפוררים את הצבא. שימוש במשאבים צבאיים מטעמי זמינות ויעילות אינה הופכת משימה מדינית לצבאית, גם אם היא מתבצעת לנוכח עיניו העולזות של האויב.
לדידי, גם אם הרקע למשימה הוא מדיני, ומשום כך הוטל על כתפי צה"ל, ואולי משום יכולתו המוכחת לבצע פרויקטים מסובכים, עדיין אין זו סרבנות פקודה נוכח אויב. ההגדרה לסרבנות צבאית חמורה היא אך ורק במשימה מלחמתית או הגנתית אל מול אויב. כל פעולה או פקודה אחרת, כולל בעקבות לחץ מדיני, אינה נופלת בטווח הגדרה זו.
האמנם חוק זה חוק?
ותמיהה נוספת בפי שיש בה הרהור אפיקורסי אודות קדושת החוק, ובעקיפין היא מכרסמת בכל נושא הצייתנות העיוורת לפקודות.
כיצד ניתן לרומם את הפקודות כאשר השלטון, קרי ראש הממשלה, מוכן לשנות בהינף יד, בתוך יומיים-שלשה חוק יסוד? הצורך הקואליציוני הדחוף לסלול דרך לכניסת מפלגת העבודה לממשלת ההתנתקות עדיין איננו כה חיוני וקריטי כדי לכרות עבורו את ענפי החוק והדמוקרטיה. גם אם יתהווה רוב מזדמן לכך בכנסת, בלחץ מתון או כבד, יש בצעד זה משום רמיסת המושג "חוק יסוד".
לפנייה לכתב/ת 
