העוזרת המפונקת
גירוש העובדים הזרים לא תרם כלום למוסר העבודה הישראלי, אלא השחית אותו. עוזרות הבית כדוגמה
בשבוע הבא תעלה אופיליה על מטוס, מרצונה החופשי, ותיסע לביקור בן שלושה חודשים בפיליפינים. אחר-כך, אנחנו מקווים, היא תחזור אלינו עם שק דמעות וגעגועים מחודש ומעודכן. אופיליה חיה בישראל כבר 18 שנה. את הוריה ראתה לאחרונה לפני שבע שנים, את בנה שלחה מכאן לשם לפני שש שנים כשהוא רק בן שנה, את אחותה הצעירה, גיסותיה ודודותיה היא פוגשת בכל סופשבוע בירושלים. 80% מ-1,200 הדולרים שהיא מרוויחה בחודש היא שולחת הביתה, למשפחה. משטרת ההגירה בדקה אותה ב-2004 שלוש פעמים.
אופיליה עובדת אצלנו כבר כמעט שלוש שנים ואנחנו רואים עצמנו מאוד בני-מזל מפני שהיא עובדת מצוינת. חרוצה, אמינה ונעימה. את החלטתה לנסוע לביקור משפחתי ליווינו ברגשות מעורבים ובחיפושים נואשים אחר מחליפה. אבל הישראליות הפוטנציאליות "לא עושות חלונות", "לא מגלגלות שטיחים", "לא מגהצות ג'ינסים" ו"לא אוהבות לעבוד בשהם".
בשלב הזה כבר מצקצקים הקוראים במקלדת ומשחיזים את תגובותיהם. "חוצפנית, אולי תנקי בעצמך?", "למה את חושבת את עצמך?", "מתנחלת-לייט, שוביניסטית, פרימיטיבית וגם סוחרת שפחות!". אבל חבל לתת לתגובות לקלקל את הסיפור. והסיפור הוא על מעמד עוזרות הבית בישראל בשנת 2004 ועל העובדות הזרות המשוועות לפרנסה ועל זה שגירוש העובדים הזרים לא תרם כלום למוסר העבודה הישראלי, אלא השחית אותו. עוזרות הבית כדוגמה.
לא חשוב מה אתם חושבים על זה שאני ושכמותי לא טובלות את ידנו באקונומיקה, אבל נשים עובדות (או סתם עשירות) זקוקות לעוד אשה בבית מכל מיני סיבות ו"עוזרת" הוא מקצוע מכניס, שאפשר גם להכניס בקלות ל"ארץ-עיר". כמו גנן, מלצר, אחות, רופאה, עיתונאי ושוטר. מישהו נותן שירות ומקבל תמורתו שכר, זה הכל.
זה הכל? זהו, שלא. לא בישראל בכל אופן. כאן מקצוע ה"עוזרת" סוחב אתו מטענים רגשיים, היסטוריים ועדתיים, ולמרות שהיום עוזרת בית היא לאו דווקא תימניה או כורדית או מרוקאית או רוסיה או אתיופית מגל העלייה האחרון, היא כן דווקא לא-עושה-תריסים.
והיא כן דווקא רוצה 40 שקל לשעה פלוס נסיעות, פלוס ביטוח לאומי, פלוס חופשה-דמי הבראה-מתנות לפסח וראש השנה, חופשה בתשלום במועדי ישראל וחמישה ימי מחלה, "וזה רק בתנאי שהבית שלך מתאים לי". ובשם כל החס וחלילות להעיז לשאול על חשבוניות מס. כשיימאס לה והיא תעזוב באופן פתאומי וחד-צדדי, היא תדרוש את כל זכויותיה, תמציא זכויות ותתבע את המעסיקה בבית דין לעבודה כי "ידוע שבכל מקרה יוצאים בפשרה".
חיפשנו חודש. באתרי האינטרנט, במודעות במקומונים, מפה לאוזן ובכל דרך אפשרית. אבל עוזרת בית ישראלית-חרוצה-עם-המלצות אי אפשר למצוא היום, אפילו אם ממלאים את כל דרישות החוק וכוחות השוק הכלכליים. את רוב העובדות הזרות הלא חוקיות גירשו ב-2004 או קודם לכן, וכל עוזרת יכולה לשחק אותה עכשיו הארד-טו-גט. אז לקחנו את פלורנס. ניגרית ללא אשרה מתאימה (בניגוד לאופיליה) שתמורת השכר שהיא מרוויחה מוכנה לעבוד.
ככה אנחנו מעדיפים את יחסי העבודה שלנו. הוגנים. ואנחנו מוכנים לשלם על העיקרון הזה את הקנס למשטרת ההגירה. שנה טובה ונסיעה טובה אופיליה, תחזרי מהר.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
