מה הסוד שלו?

גם אם הכיסא כמעט קרס תחתיו לא פעם במהלך השנה, וגם אם כבר הספידו את חייו הפוליטיים אינספור פעמים, איך שלא מסתכלים על זה - אריאל שרון הוא המנצח הגדול גם בסיכום השנה הנוכחי, בפעם הרביעית ברציפות.

מאז 2001 אין איש שמצליח להתקרב לתמרונים הפוליטיים שהוא שולף מהכובע, בדרך כלל ברגעים האחרונים, דווקא כשלכולם נדמה שזהו - זה סופו. השנה שחלפה לא היתה שונה. גם הפעם נדמה היה שהנה, אוטוטו, אריק הולך הביתה, חוזר לחווה, לכבשים ולחציר.

פעם אחר פעם, חודש אחר חודש, הוא שידר את אותות המצוקה השמורים לראשי ממשלה שמריחים את סוף הקדנציה שלהם, אבל לא ויתר. בסיבובי פרסה פתאומיים, מפתיעים, הצליח שרון להרגיע בכל פעם מחדש את המערכת הפוליטית, גם אם לזמן קצוב. הוא ידע כיצד, והצליח בגדול, לנצל את חולשותיהם האנושיות של חברי הכנסת משמאל ומימין, ושל חברי מרכז הליכוד, שסטרו בפניו אינספור פעמים, אבל ברגע המכריע – ליטפו אותו, כאשר העניקו לו את האישור לצרף את מפלגת העבודה לממשלתו.

וזו בעצם השורה התחתונה בסיפור הזה: כשזה נוגע למעמדו האישי, לאחיזתו האיתנה בכיסא שעליו הוא יושב – אריק שרון מנצח בגדול. הוא פשוט לא יודע להפסיד. ולאור היכולת האקרובטית המרשימה שהפגין השנה, לא נותר אלא להעניק לו שוב את תואר האיש החזק בפוליטיקה הישראלית לשנת 2004.

פליק-פלאקים באוויר

כן, מגיע לו לקבל את התואר הזה, כפי שהגיע לו לפני שנה, וכפי שהגיע לו גם לפני שנתיים ושלוש, וכפי שכנראה יהיה גם בעוד שנה, כנראה בגלל הנסיגה מעזה. אם היא לא תתבצע, אגב, יוכל שרון לשים את כל התארים שקיבל בשנים האחרונות ולזרוק אותם לפח. הם לא יהיו שווים דבר, שכן הישארות ישראל בעזה תהפוך אותו מגיבור למניפולטור, לשורד שעבד על כולם, וההיסטוריה תשפוט אותו כראש הממשלה הגרוע בתולדות המדינה.

מגיע לו התואר הנכסף השנה, משום שאם מבחני הסף לתחרות הזאת הם היכולות הפוליטיות של המועמד, כושר ההישרדות שלו וכושר האחיזה בכיסא שעליו הוא יושב – אריק שרון, שהגיע גבוה מאוד גם ברשימת המגזין "טיים", מחזיק בתואר מומחה, ומצליח לעקוף בסיבוב אפילו את שמעון פרס חברו.

אין עוד פוליטיקאי אחד במערכת הפוליטית הישראלית שמסוגל לעשות כל כך הרבה פליק-פלאקים באוויר, לנחות לאחר מכן על הרגליים ולא להרגיש סחרחורת ולו לרגע אחד. מקורביו מתהדרים בכך שגם בשעת לחץ, כאשר כולם מזיעים, הוא שומר על קור רוח מוחלט. אריק שרון, עושה רושם, הוא אחד מאותם יוצאי דופן שלא נרתעים מנסיעות מטורפות ברכבות ההרים של המערכת הפוליטית. מבחינתו, עדיף להישאר על הרכבת, גם אם היא נוסעת במהירות חולנית, גם אם היא בדרכה להתרסק לתוך חומת בטון – מאשר לא להיות עליה כלל. דרך המחשבה נראית פשוטה והגיונית להפליא: עדיף להיות בפנים ולחוץ, מאשר בודד ובחוץ.

אלא שעם התיאוריה הזאת יש בעיה אחת קטנה: רוב הפוליטיקאים חושבים בדיוק את אותו הדבר, ומנסים ליישם את אותן טקטיקות בדיוק. כולם מעדיפים להיות בפנים, גם במחיר הסחרחורת, גם במחיר הגועל, מאשר להסתכל על העניינים מבחוץ. כולם רוצים להיות חלק מההנהגה, מהשלטון, מהכוח. אז מה בעצם ההבדל בינם לבינו? וכאן בדיוק מסתתר הסוד הגדול, בנקודה זו בדיוק מופיעה האניגמה הלא מפוענחת, ששמה אריק שרון ומהלכיו.

הכל מבוסס על כוח

לאור האניגמה הגדולה, השאלה שנשאלת דווקא פשוטה: האם באמת אריק שרון כל כך גדול, כל כך מוכשר וכל כך קוסם? האם הוא באמת ראש ממשלה כל כך טוב, שמגיע לו שוב התואר איש השנה בפוליטיקה? או שמא כל אלה שמסביבו נמוכי קומה ומצח יותר ממנו, ברמות שאפילו הציבור, שלא תמיד יכול להתהדר בחוכמה גדולה, מצליח לקלוט?

לא ברור, אבל אין ספק שהאופוזיציה בראשות שמעון פרס לא עשתה לו חיים קשים מדי. קשה בימים אלה, בשיאה של הסערה, לקבוע מה בדיוק הופך את שרון לברירת המחדל האולטימטיבית של הציבור הישראלי. קשה לשים את האצבע על הנקודה המדוייקת, כאשר חודשיים-שלושה של שקט עדיין מותירים מדינה שלימה במתח ובחשש מהפיגוע הבא שיהרוס את השלווה הרגעית.

קשה לשים בתקופה כזאת את האצבע ולומר מה בעצם קורה פה. אולי רק היסטוריונים וחוקרי מדע המדינה יוכלו להבין, בעוד שנים אחדות, מה עבר במשך שנים כה רבות על מדינה שלמה, על עם שלם, שבחר להפקיד את עתידו וגורלו בידי מנהיגות שספק אם שיפרה את מצבו במגוון תחומים: בכלכלה, בחברה, במוסר, בדמוקרטיה, בחינוך, בתרבות. שום דבר לא נשאר כפי שהיה, שום דבר לא נותר על כנו.

עוד לא היה ראש ממשלה שהתעלם בבוטות כה גדולה מהחלטות דמוקרטיות של מוסדות, שאת דעתם הוא עצמו ביקש. מספיק לקחת כדוגמה את משאל המתפקדים בליכוד, שהטילו וטו חד וברור על תוכנית ההתנתקות (ע"ע תוכנית הנסיגה מעזה), כדי להבין איך הוא מצפצף על הדמוקרטיה.

ללא ספק - חידה. אריק שרון הוא חידה, משום שגם כאשר נדמה שאין לו מושג מה הוא עושה, הוא עושה את זה טוב יותר מכל תומכיו ויריביו כאחד. כולם מנסים לפרשן את שרון, להבין את מהלכיו – אבל הקושי גדול. לעתים מתברר שאפילו הוא לא תמיד מבין את מהלכיו שלו עצמו. אבל הוא נע קדימה, מתגלגל ודורס כל מה שזז.

גדולתו, אמר לאחרונה אחד האנשים המקורבים אליו ביותר, היא שהוא הבין שמה שצריך פה, באזור הזה, זה כוח. הוא השתמש בכוח נגד הפלסטינים וריסק אותם, הוא השתמש בכוח נגד מתנגדיו וגיחך אותם, הוא משתמש בכוח אפילו נגד דליה איציק – ונראה מנצח. מתברר, כך אמר האיש של שרון, שכל הסיפור כולו מבוסס רק על דבר אחד: על כוח.

הצפוי: בנימין נתניהו, ששוב יצא לו השנה הביבי, ולא יכול היה להתאפק וניסה לבשל פוטש. בסוף יצא לו פוטש-לייט מביך, ונתניהו, שהזיע אל מול המלמות, חטף מכל כיוון. אבל עכשיו הוא עובד על שיפור מעמדו ועל חיזוק תדמיתו, למען הימים הבאים. נשמע מוכר? זהו נתניהו.

המושיע: אי אפשר להתעלם מהתחושה שלו היה נשאר בחיים, חייו של אריק שרון היו קשים יותר. אבל הסתלקותו של הראיס, יאסר ערפאת, שינתה, לפחות לפי שעה, את התמונה כולה. פתאום נהיה שקט, פתאום שרון מחזיק את המושכות בידיים, פתאום יש תקווה. בהליכתו, הציל יאסר לאריק את הכיסא.

המושיע 2: אין כמו שמעון פרס כיו"ר אופוזיציה, כשצריכים מישהו שיציל את הקואליציה. פרס עשה השנה את כל השטיקים והטריקים האפשריים כדי לא לתלות את חליפותיו ההדורות, ולבסוף מצא את עצמו במקום בו כל כך רצה להיות: סביב שולחן הממשלה, צמוד צמוד לאריק. האיש לא נרתע מאף פיאסקו שהוא עצמו מבשל, וממשיך קדימה בלי להתבלבל. לא יהיה שר חוץ? לא נורא, יהיה ממלא מקום. אין ממלא מקום? לא נורא, נשנה חוק יסוד. לא נשנה חוק יסוד? לא נורא, אפשר להיות משנה. אחרי השנה הזאת, אפשר לומר ששמעון פרס יכול להיות משנה רק לעצמו.

הגרסה החדשה: אם להתנהג בכוחנות, להתפרץ לבמה ולחטוף מיקרופון, זה אהוד החדש, אז אהוד ברק באמת השתנה. אבל אם לא, אז ברק, שחזר השנה לחיים הפוליטיים, הוא אותו אדם מלפני ארבע שנים, שריסק את מפלגת העבודה ואת השמאל הישראלי אל הסלעים מבלי להתבלבל. לזכות האיש המתקמבק עומד רק דבר אחד: הוא צודק בזה שבמדינה דמוקרטית לא ייתכן שהאופוזיציה מתה, נאלמת דום אל מול אריק שרון. בכל שאר הדברים, יש לו עוד הרבה מה להוכיח.