"איך אפשר לא לפקפק באמונה בזמן שכזה"

אנשים מאמינים רבים ברחבי העולם מתקשים להתמודד עם מימדי הקטל של אסון הצונמי בדרום מזרח אסיה - לראות את מבטם הריק של הילדים שהתייתמו מהוריהם, או של ההורים ההמומים שראו את ילדיהם אובדים במים הגועשים - ולהישאר איתנים באמונתם.

בדיוק לנושא זה הקדיש היום (ראשון) הארכיבישוף מקנטרברי, העומד בראש הכנסיה האנגליקנית המונה 70 מיליון מאמינים ברחבי העולם, מאמר גלוי לב בעיתון הבריטי "טלגרף".

"כל מוות שרירותי, באסון או בתאונה, צריך לערער את האמונה, שעטופה לבטח בתשובות מוכנות ונוחות", כותב ד"ר רוואן וויליאמס. "נוכח אסון מצמרר במימדים שכאלה, טבעי שנחוש כעס עמוק ותחושה של חוסר אונים... השאלה 'כיצד אפשר להאמין באלוהים שמאפשר סבל אנושי כה רב?' היא שאלה שנשאלת בעיתות כאלה. זה היה מפליא לולא היתה נשאלת. יתרה מזאת, זה היה בגדר טעות..."

"אלוהים, מלמדים אותנו, אינו מושך בחוטים בכל הקשור למעשיהם של אנשים או התנהלות העולם. אם אנו רוצים לחיות בעולם... לעולם צריך להיות איזשהו מחזור ברור. סיבות מתרחשות בעקבות מסובב באופן שאנו יכולים לעקוב אחריו ולהתמודד עימו. לפיכך יהיה זה מוזר אם נצפה להתערבות אלוהית בכל פעם שמתרגשת סכנה. כמה מסוכן זה צריך להיות? כמה קורבנות ייחשבו סבירים?

עוד הוא כותב: "אז מדוע אנשים מאמינים מתפללים לאלוהים בבקשה לעזרה או רפואה? כן, הם אכן מבקשים מאלוהים להתערב ולשנות את המצב. אבל הם אנשים הגונים, הם לא רואים את התפילה כבקשה לפיתרון קסום שיהפוך את העולם לבטוח להם ולאחרים..."

נכון שכל זה לא ממש עוזר לנו להתמודד עם האסון, הוא כותב, אבל "אם גאון כלשהו היה מוצא הסבר וצידוק לכל המוות הזה, האם היינו מאושרים או בטוחים יותר באלוהים? האם לא היינו חשים צמרמורת ואי נוחות נוכח האפשרות שאלוהים בחר בכוונה בתוכנית הכוללת מידה כזו של קטל?

לדברי רוואן, האמונה שרדה מבחנים כאלה במהלך השנים לא בגלל שהיא מסבירה את האירועים אלא בגלל שהמאמינים לא יכולים להתכחש למתנת החיים שניתנה להם. הם למדו להבין שישנה מציאות אליה הם מסוגלים להתייחס רק ביראה ודממה.

בסיום הוא קרא לקוראיו להתמקד כעת לא בעבר ובמה שקרה, אלא באלה שנותרו חיים. "לא לנסות להבין אלה לנסות לשנות - ולו במעט - את המצב שנוצר".