קיצור תולדות מיכל

מלפנים נסעה משאית הרהיטים ומאחוריה המשפחה בטקסי (מונית). כשהגיעו לגבעה אחת לפני עפולה פרצה מיכל בבכי. בתה בת השש נבהלה, והתאומים בני חצי שנה לא הגיבו.

בקיבוץ, כשפרקו את הרהיטים וסידרו אותם בחדר, התברר שטבלת השולחן נשברה. לא תוקן השולחן הזה מאז.

המיטות, אחת תחתונה מוסעת בחריקה מדי לילה, ואחת עליונה, מכוסה במרבד ורוד, עמדו סמוכות לקיר הצפוני ליד השולחן.

בת השש נשארה לגור עם מיכל בחדר ולא עברה לבית–הילדים. מיכל לא הקפידה על סידור המיטות ולפעמים נרדמו שתיהן בבגדים על המרבד הוורוד, מכוסות בשמיכה. בת השש לא אהבה את העזובה והרישול. כל ערב היתה מקפלת את בגדיה באופן מסודר על הכיסא.

מדפי הספרים צברו אבק. אחד התאומים, כשבגר, לא הכניס ספרים לביתו לזכר האבק ההוא. בת השש לא עשתה כלום אבל שנאה את האבק מבלי ממש להילחם בו. היא חיכתה שמישהו יילחם בשבילה.

מיכל מתה בראשית האביב, בקיבוץ אחר, לאחר שמונה שנים של שיתוק חלקי ואלם שקיבלה על עצמה כי לא היה לה עם מי לדבר. לאחר שמונה שנים היא חדלה לאכול ושמטה את ראשה לפנים. כשביקשו ממנה, מיכל תפקחי את העיניים, היא עצמה אותן בכוח. לא האכילו אותה באונס ורק מרחו את שפתיה במישרה של דבש מדולל והיו הופכים אותה מדי שעתיים כדי שלא ייווצרו פצעי לחץ.

מיכל מתה לאחר שבועיים של אי אכילה, ונקברה בקיבוץ ההוא, ולא ישבו עליה שבעה מסיבה שלא כאן המקום לפרט.

השולחן לא תוקן מעולם, ומיכל החליפה מאז הבוקר ההוא בדרך לעפולה כמה וכמה רהיטים, אבל כולם היו חסרי טעם ובסגנון גרוע. היא חייתה תמיד בצמצום ובעוני, ופעם גם עלה החשד שסבלה מתת–תזונה .

עשר שנים לאחר שהתאלמנה נישאה מיכל למנהל בית–הספר בטקס ברבנות של חיפה. היא לבשה בגדים לא הולמים בשביל חתונה. ז'קט טורקיז, חולצה מנוקדת וחצאית אפורה. בת השש שהיתה כבר בת שש–עשרה לא נכחה בחתונה למרות ששמחה שלמיכל יהיה בן–זוג.

מנהל בית–הספר אמר למיכל, "אני יודע שאני אצלך במקום האחרון". הוא לא אמר זאת במחאה, אלא כמו שמכירים בכך שהכוס מלוכלכת או שהצלחת שבורה. אין צלחת וכוס אחרים אז אוכלים ושותים במה שיש.

מיכל לא סבלה את הקיבוץ ולא היו לה שם ידידים. הערות פשוטות העליבו אותה. היו גם הערות זדוניות כמו "הבד הזה צעיר מדי בשבילך", כאשר הגיעה למתפרה לבחור בגד והיתה בת שלושים וארבע.

כל מה שהיה לה נגד הקיבוץ היא שמרה בליבה ונתנה לכך ביטוי רק עשרים שנה מאוחר יותר. אז הכל התפרץ כמו אשד. בת השש עזבה את הקיבוץ בגיל שלוש–עשרה והתגוררה אצל חמש משפחות אומנות בזו אחר זו. אפשר להגיד שילדותה נגמרה ואפשר להגיד שרק התחילה, משום שהילדים בחיפה, שבה חיה לא הציקו לה ואפילו היה רמז לידידות.

נעזוב את בת השש שעוד תגיח ותפציע מדי פעם בסיפור אפילו בניגוד לרצוננו או בניגוד לרצונה. מיכל היתה תמיד מסורה בלב ובנפש לעבודתה כמורה. היא היתה מורה לחיים. היא עודדה ותמכה והמחישה את חומר הלימודים. היא החזירה מבחנים שסומנו בציון ("100%תקן !"). היא אהבה לעודד במיוחד תלמידים לא מקובלים, וכאלה היו למכביר בקיבוץ. אבל גם על הקיבוץ לא נדבר הפעם, לפחות לא יותר מן ההכרחי.

שמונה השנים האחרונות של מיכל היו כמו עונה בגיהינום. היא היתה לבושה בחיתולים והיתה לה מטפלת שבאה מקרית-שמונה. אחת–עשרה שעות בכל יממה היא שכבה במיטה בלי יכולת לקום או לאמוד את הזמן.

היא אמרה לבנה, "מוטב שתמית אותי. אני חייתי מספיק". אבל הבן מן התאומים לא חשב על כך ברצינות. הוא חשב שיש לה סידור משביע רצון, וגם לקח אותה לשיננית לניקוי שיניים כל חצי שנה. היא היתה מתוחזקת היטב כמו גוף של מכונית עתיקה מקולקלת, והיא כמעט לא דיברה. בנה מן התאומים אמר שאמא נהייתה סנילית אבל אני חשבתי שהיא בדיכאון. לחדר האוכל אי אפשר היה לקחת אותה כי היא אכלה לא יפה.

מה פירוש לא יפה? היא אכלה ממש כמו חיה. הכל בידיים והאוכל היה נשפך לה מהפה. אין ספק שהיתה לה פגיעה מוחית חמורה, ולפני כן היא עוד נהגה לומר שהיא מקווה שזה לא יקרה לה ושהיא תמות בחטף. אבל מה שיש לנו זה לא מה שהיינו רוצים.

בין הנסיעה בטקסי לבין היום שמיכל מתה, ה-19 בפברואר, עברו חמישים וחמש שנה או מעט יותר. קרו בינתיים הרבה דברים ואני אנסה לעשות בהם סדר, אבל אני בטוחה שיתערבבו לי מוקדם ומאוחר כי הסיפור מכאיב לי.

כשהגיעה מיכל לגיל חמישים ותשע החליטה לעזוב את הקיבוץ. היתה אסיפת חברים ומיכל שמעה שם דברי ביקורת קשים. מה נאמר בדיוק באסיפה אינני יודעת, אבל מיכל הזכירה בפירוש דברים קשים ומעליבים. בעלה, מנהל בית–הספר לשעבר, שהפך להיות מפקח ארצי על החינוך החקלאי מטעם משרד החינוך, לא היה מסוגל נפשית להיפרד מן הקיבוץ ולהיגמל מן המנהג למסור מדי חודש לגזבר את כל משכורתו.

הוא נטר טינה לבת השש לשעבר על שהיא כביכול מושכת את אמה לצאת מן הקיבוץ. עברו רק ימים או שבועות והוא מת מהתקף לב פתאומי, בחדרו השכור בתל–אביב. מיכל היתה איתו, נאחזת בטלפון ומנסה לשווא להתקשר לרופא דגול שהיה קרוב משפחה.

מיכל התאלמנה שוב וחזרה להיות אישה בודדת. בת השש לשעבר שמרה טינה למנהל בית–הספר לשעבר שעשה שוב את אמה לאלמנה. היא חשבה שגם היא תשלם על כך מחיר כי אמה, שהפכה לבת בלי בית, תיצמד אליה, וכך היה.

היחסים בין מיכל לילדיה היו משונים ומסובכים. התאומים עזבו שניהם את הקיבוץ. האחד עבר לקיבוץ אחר, והשני היגר לאמריקה. שניהם, כשבאו לבקר את אמם, היו יושבים וקוראים עיתון בוקר או עיתון ערב, ואחרי שעה או שעתיים נפרדו ונסעו הביתה. בת השש לשעבר לא יכלה לשאת את נוכחותה המתמדת של מיכל בקרבתה, שפירושה הרבה מדי ומאוחר מדי. כשמיכל היתה דופקת על הדלת, תקפו את הבת כאבי בטן מרוב עצבנות, גם משום שלא יכלה לומר למיכל עד כמה היא רוצה להתרחק ממנה. מיכל המשיכה לכסות את הוצאותיה של בת השש לשעבר, שמעולם לא הצליחה לפרנס את עצמה וגם לא היה לה מקצוע מוגדר.

כשהגיעו מים עד נפש, בת השש לשעבר עברה לדירה אחרת, ומיכל בגיל הקרוב לגבורות עברה לקיבוץ של אחד התאומים במעמד המעורפל "הורה של חבר".

לאחר שנתיים שבהן סיפרה לכולם עד כמה נקלטה יפה בקיבוץ, תקף אותה שבץ מוחי בחג הסוכות והיא אושפזה במצב קשה בבית–החולים " זיו" בצפת. מצפת הועברה לשיקום בתל–השומר אבל השיקום לא הצליח והיא חזרה לקיבוץ והחלה במסע של שמונה השנים שלה, שבהן היתה יושבת בכורסה וקוראת את עיתון "למתחיל" מן הסוף להתחלה ומן ההתחלה לסוף כי ממילא לא זכרה מה שקראה. היא עברה באופן די מהיר לשתיקה מוחלטת ורק מי שהתעקש הצליח לדובב אותה. היא היתה אומרת שוב ושוב, "זה לא הבית שלי".

בת השש לשעבר באה לבקר אותה ושאלה: "אמא , איפה הבית שלך?" והיא חשבה הרבה ואמרה: "מעבר לברושים". כאשר נפטרה מיכל, שמחה בת השש לשעבר שאמה נגאלה מחיי חרפה וייסורי נפש. כל המשפחה המורחבת, שמנתה אנשים לא מעטים, התאספה ללוות את מיכל למנוחות. היה זה יום אביב נפלא. אך יאה היה למיכל שלא להטריח את קרוביה אלא להעניק להם טיול בטבע. היא נקברה בבית–קברות השוכן בצל אקליפטוסים. מצבתה דומה לכל המצבות השכנות, כמו בבית–קברות צבאי, כי זה מנהג הקיבוץ, וגם יש אישה מיוחדת שתפקידה להשגיח על הנוי בבית–הקברות.

לא ישבו עליה שבעה, ובת השש מעולם לא פקדה את קברה מסיבות שאתקשה לפרט כאן. היא מקווה שהקבר אמנם מתוחזק כהלכה וגם אין לה יחס עמוק לקברים.

זהו קיצור תולדות מיכל, ואם אוכל גם אספר על ראשית חייה עד לנישואיה עם אהוב ליבה שהיה גם אביה של בת השש ושני התאומים, אבל זאת אכתוב רק אם אוכל, כי לא קל לי לדבר על כך וגם הכתיבה עצמה אינה באה לי בקלות.

תשעה אחים ואחיות נולדו למשפחת הָאמֶר אך לבגרות הגיעו שישה. מבין הנותרים בחיים מיכל היתה הרביעית. לשני ההורים היו עיניים כהות ומיכל היתה כחולת עיניים. הבנים נועדו למלאכת כפיים והבנות הפכו מורות, למעט הבכורה שנשארה עקרת בית. הן באו ממשפחה ענייה ועמלנית ולמדו רק את המינימום ההכרחי, למעט מרים שקיבלה סטיפנדיה (מילגה) ללמוד בלונדון ושם הכניסה את ראשה לתנור גז. המבוגרת באחיות נסעה להביא את ארונה.

מיכל נולדה בעיר רחובות תחת שלטון התורכים, כחמש שנים לפני מלחמת–העולם הראשונה. אביה היה חקלאי ואמה, שושנה–ציפורה, היתה חובצת חמאה בנענוע צנצנת שמנת שהיתה חובטת על ירכיה.

כשהכרתי את סבתא שושנה–ציפורה היא הצטיינה במיוחד בקציצות בשר קרות. היא לא היתה דברנית ומיכל סיפרה שאמה התייתמה בגיל עשר והיתה חסרת ביטחון עצמי. סבא דוד היה דוקא נועז ואימפולסיבי. בינו לבין סבתא שושנה–ציפורה שררה הרמוניה.

כל הבנים והבנות נישאו זולת מרים, שבחרה לעבור מן העולם. כולם קיימו חיי משפחה נאותים, אך בשתיים מהמשפחות, ומחמת צנעת הפרט לא אפרט, לא שררה הרמוניה גמורה. כדברי טולסטוי, היה בהן שוני.

מיכל נישאה בגיל עשרים ושש או שבע, היא עצמה לא ידעה בבירור את גילה עד שחזרה והסתכלה בתעודת הלידה. אבל קודם לנישואיה, שעליהם אדבר בנפרד, היתה לה ילדות מורכבת למדי. הבגרות תקפה אותה לפתע, כשאמרו לה לזרוע שדה ואת הזרעים היה צריך לטמון לא עמוק מדי ולא שטוח מדי. אם ייטמנו עמוק מדי לא תגיע אליהם השמש, ואם ייטמנו שטוח מדי יאכלו אותם הציפורים. הדאגה הזו סיימה את ילדותה שמאז לא שבה אליה.

כולם עבדו קשה במשק וחיו בצמצום. סבא דוד חלה בדֶבר וניצל רק הודות לאחות בשם שפרה שטיפלה בו במסירות מיוחדת. הצריף שבו גרו נהרס בהוראת השלטון התורכי או הבריטי, אינני זוכרת מי מהם, ושפכו עליו סיד לחיטוי.

במהלך מלחמת–העולם הראשונה התורכים גירשו אותם מרחובות לכפר–סבא, ובדרך נפלו עליהם שודדים ערבים, שלפחות לא פגעו בנפש. הילדים למדו כפי שהתאפשר אז ללמוד: מעט בבית–הספר והרבה מהחיים. אבל הבנות ניחנו בסקרנות עודפת ולכן שלושתן למדו בסמינר לבנות "מזרחי". אם היו אז בחינות בגרות מיכל דילגה עליהן.

למיכל היו פנים גלויות ויפות והיו לה שתי צמות כהות והיא היתה עז בר אוהבת חיים אפילו מתוך עוני. כמו סבא דוד היה לה ביטחון עצמי, והיא לא נענתה למחזרים שלא התאימו ממש לחלומותיה. תקפה אותה מחלת מעיים בלתי מפוענחת שנמשכה כל ימי חייה ושהיתה כמדומה לי ביטוי למתח פנימי, אבל אין לדעת בוודאות. כי אחרי מותה של מיכל לא היה מי שיתפנה להבין את חייה.

לסבא דוד היה משק בעלי–חיים וגן ירק, ומיכל היתה מחלקת את החלב בבוקר לבתים בתוך סיר מאורך בכמות של ליטר. כשהגיעה לארץ העלייה הרביעית, האמינו העולים שכולם מרמים אותם והאשימו את מיכל שמהלה את החלב במים. על העלבון ההוא לא התגברה, לא בבגרותה ולא בזקנתה. היא זכרה במיוחד אישה אחת שאיחלה לה בערב ראש–השנה, שבשנה הבאה לא תצטרך להיות חלבנית.

לאחר שנתיים או שלוש שנים של לימודים בסמינר לבנות "מזרחי",היתה מיכל למורה בהתיישבות העובדת. לאחר שנתיים שבה לתל–אביב והתגוררה עם האחיות והאח הלא–נשואים בצריף בשכונת הרכבת שליד יהודה הלוי.

שבע שנים היתה מיכל נשואה ללוי (ליאו), מהנדס אוהב שירה שהגיע לארץ מסין, והיה ציוני בלב ונפש. אהבתו לא פחתה עם הזמן עד שפגעה בו מכונית ברחוב ז'בוטינסקי ברמת–גן, ליד בית–הכנסת, והוא נהרג במקום. כשסבא דוד שמע על כך התעלף. בת השש הגיעה הביתה וחשבה שסבא נפגע ממכונית. על אביה לא ידעה כלום במשך שנתיים. אמרו לה שנסע לחוץ–לארץ להתרפא. מרגע שנהרג לוי התרסקה המשפחה.

אחד התאומים אמר לי פעם שמיכל היתה כמעט דתית, ושהאמינה בכל ליבה שלכל מעשה יש גמול. היא סירבה לעבור לגור אצל בנה באמריקה כי פחדה לעבור לסביבה זרה, ובכלל, היא לא האמינה שתוכל להתרחק מבת השש לשעבר, שגדלה להיות אישה בעייתית במקצת. כך או כך לא התלבטה הרבה, עברה לקיבוץ ומייד דיברה בשבח קליטתה המוצלחת. אין לי מושג מדוע אחז אותה השבץ דווקא בסוכות. מיכל תמיד האמינה בחגים ובמועדי ישראל ואפילו כתבה ספר בשם "והגדת לבנך". אילו היה ערוך כהלכה, היה יכול להיעשות רב–מכר. אפשר שהבדידות בחול–המועד הביאה את השבץ.

אלה תולדות מיכל בקיצור נמרץ, או כפי שהיתה אומרת מיכל, באופן סטנוגרפי.

כאשר אזכר בדברים נוספים אמשיך ואספר, ואולי לא אספר יותר.

מיכל אמרה שמעולם לא נפל ריב בינה לבין לוי אבל אני זכרתי אחרת. זכרתי שהיא הענישה את לוי בעונש שהיה מקובל עליה, "לא לדבר איתו". היא קנתה קקאו תוצרת חוץ והוא זרק את הקופסה דרך החלון כי האמין שצריך לקנות רק תוצרת הארץ. ואז היא אמרה לו שהיא לא מדברת איתו. לוי התחנן: מיכל (במילעל), בואי נפסיק את המשחק הזה. אבל מיכל היתה נחושה ללמד אותו לקח.

עד הערב היא המשיכה "לא לדבר איתו", וכאשר היתה צריכה לומר משהו ביקשה מבת השש שהיתה אז בת ארבע "תגידי לאבא ש ..".. מאז קיבל עליו לוי את הדין, שהילדה חשובה יותר מתוצרת הארץ, וכך כל בוקר שתתה הילדה כוס קקאו (בלי קרום).

כשבת השש היתה בת ארבע חזרה כל יום מן הגן וביקשה: "אמא ציירי לי ילדה", ומיכל היתה מציירת בכל יום ילדה עם שתי צמות. בת הארבע אהבה את ציורי הילדות לא פחות משאהבה בובה שפוקחת ועוצמת עיניים. בת הארבע היתה קשורה מאוד למיכל והיה לה קשה להיפרד ממנה בכל יום ג' אחר–הצהריים כשנסעה לישיבת מורים.

הבית שגרו בו היה בסמוך לבית–החרושת "קשת" שארובתו פלטה פיח בלי הרף. הפיח הכתים את חיתולי התאומים שהיו תלויים על הגג ומיכל אספה את החיתולים המנוקדים בפיח ואמרה ללוי, "לוינקה בוא נברח מפה ", והוא אמר, "לאן נברח?" ובאותו יום, או כמה ימים מאוחר יותר חצה את הכביש ופגעה בו מכונית שנסעה במהירות מטורפת. כל איבריו החיצוניים נותרו שלמים, וחבל שלא נתנו לבת השש להביט בו לאחר שמת.

ובאותו היום התרסקה המשפחה.

כשמיכל כבר היתה חולה סיעודית וכמעט לא דיברה, תליתי בחדרה את תמונתו של לוי. היא היתה אישה זקנה והוא נשאר צעיר לנצח, כאילו נהרג על גבעת התחמושת ולא על הכביש הראשי. לאחר מותה של מיכל לא מצאתי את התמונה, ויש לי חשד מי לקח אותה לעצמו, אך תמיד אוכל למצוא תמונה אחרת.

אינני יודעת מה כתוב על מצבתה של מיכל, ואני מקווה שלפחות כתוב עליה בצורה ברורה: תהי נשמתה צרורה בצרור החיים.

מגיע למיכל שעמוס עוז או מאיר שלו יכתבו עליה רומן שלם ויפתחו את הנושאים שאני הזכרתי כאן בצמצום ובדלות, אבל זהו מזלה הביש שאין מי שיכתוב עליה מלבדי, ואני מי אני ומה אני? לא מאמינה בתיאורי טבע ובניתוח דמויות וכותבת רק את המעט מן המעט בלי סדר ובלי פשר.

מתוך "באה והלכה", סיפורים קצרים מאת דליה רביקוביץ, הוצאת מודן.