סכנת נפשות: ילדי הריטלין מאחורי ההגה

כולנו מכירים את הילדים האלה שמפריעים בכיתה, מרבים לנוע במקומם ולקום ללא רשות ומתקשים להקשיב למורה. הם אימפולסיביים, קפיציים ומשגעים את המורים. הם נבונים מהממוצע, קצת מעצבנים, אבל ממש לא מופרעים – אלה הם הילדים ה'היפרים', שסובלים מהפרעה נוירולוגית בשם ADHD (ראשי תיבות ל: Attention Deficit Hyperactivity Disorder). 

לעומתם, בקבוצה דומה אחרת, נמצאים הילדים שנתפסים לא פעם בוהים בחלל או חולמים בהקיץ. גם הם מתקשים להתרכז ולתפקד, אך ללא הסימנים ההיפראקטיביים הקלאסיים. אלה סובלים מהפרעה שמכונה ADD. מדובר

ב-5%-10% מכל מחזור, יותר בנים מבנות, לרוב ילדים שגם הוריהם או אחיהם סבלו מבעיה זו או מבעיה דומה.

חשוב ביותר להדגיש: ADD ו-ADHD הן לא הפרעות רגשיות או תוצאה של חינוך לקוי. הן נובעות מאחת משלוש בעיות נוירולוגיות או משילוב שלהן:

א. אצל רובנו המוח, שמחולק לשני חלקים (המכונים המיספרות), הוא לא סימטרי – צידו הימני גדול בדרך כלל מצידו השמאלי המקביל. בקרב הלוקים ב- ADD וב-ADHD צידו הימני של המוח קטן בממוצע ב-5.2% מזה של אנשים 'בריאים'.

ב. מערכת העצבים שלנו מורכבת מהרבה מאוד יחידות קטנות, שמתקשרות ביניהן באמצעות סדרת פולסים חשמליים שמועברים באמצעות חיבורים שנקראים סינפסות. אצל אנשים שסובלים מ-ADD/ADHD המעבר בין הסינפסות יעיל פחות, ולכן התגובות איטיות יותר ואמינות פחות.

ג. עוד התגלה שבמוחם של מבוגרים שסובלים מהתסמונות הסוכרים באונה הקדמית של המוח נשרפים באיטיות. הבעיה היא לא שיש יותר מדי או מעט מדי סוכר במערכת שלהם, אלא שהמטבוליזם האיטי של הסוכר מביא לתת פעילות באזורים במוח שקשורים לקשב ולשליטה מוטורית.

שלא יהיה ספק, הילדים האלה שרויים במצוקה כי הבעיה שלהם אמיתית, מגבילה ולא ניתנת להסתרה. לא הילד ולא האנשים בסביבתו מבינים מדוע הוא מתקשה להתרכז, לשבת בשקט, להתמיד במשימה או להימנע מתגובות אימפולסיביות. כל אחד מפרש את זה בדרכו, והפירושים הם אלה שגורמים בהמשך להפרעות רגשיות נלוות, לפגיעה בדימוי העצמי ולהזדהות עם נורמות פסולות. הסביבה הלוחצת, הלא מבינה והלא מטפלת דוחפת את האדם שסובל מהתסמונת לפסים שנראים, כביכול, כמופרעות לשמה.

אלה שאובחנו ואותרו בזמן מטופלים לרוב באמצעות תרופות כגון ריטלין, קונצרטה או סיילרט – אך הטיפול הוא סימפטומטי בלבד. הוא מקל, אך לצערנו לא פותר את הבעיה. לעיתים מטופלים ילדים אלה גם באמצעות ביופידבק, תזונה טבעונית, תרופות הוליסטיות, פסיכותרפיה או טיפולים 'אופנתיים' כאלה או אחרים (כולל קפיצות על רגל אחת, ציור, מוזיקה או תרגילי אצבעות) שמכניסים למטפלים הרבה כסף, אך פותרים מעט בעיות.

בכביש זה כבר ממש מסוכן

מתברר שילדים ובוגרים שסובלים מ-ADD/ADHD אף נפגעים יותר בתאונות דרכים. על פי ממצאי מחקרים מהעולם המערבי, צעירים שסובלים מ- ADHD מעורבים עד לפחות פי 4 יותר בתאונות דרכים (תאונות קשות בדרך כלל) בהשוואה לבני גילם. מחקר שפורסם על ידי האגודה האמריקאית לרפואת ילדים מראה שנהגים צעירים שסובלים מ- ADHD / ADD מעורבים יותר בתאונות, נפגעים יותר בתאונות, אשמים יותר בגרימת תאונות ומקבלים יותר עונשים על נהיגה במהירות מופרזת.

ההסבר לכך פשוט: בקרב כשליש מהצעירים חולפות ההפרעות מאליהן ונעלמות עם הגיעם לבגרות. שני השלישים האחרים נותרים עם בעיות בריכוז, במעקב ובריסון תגובות אימפולסיביות. אך הם גם רוצים להיות בוגרים ועצמאיים, ובמוקדם או במאוחר לומדים נהיגה ומחזיקים ברשיון נהיגה ככל אזרח. אלה החדשות הטובות.

אבל החדשות הרעות הן שאותו קושי בריכוז שהפריע להם להקשיב למורה עלול לגרום לכך שנהג עם ADHD לא ישים לב להולך רגל. אותה נטייה להיסח הדעת בקלות עלולה לגרום לו או לה להתמקד בשלט חוצות או בקטע מוזיקה

ברדיו ולא לשים לב לרכב חוצה. אותה בעיה בריכוז תגרום לניתוק מהגירויים המהותיים בכביש. אותה בעיה בריסון תגובות אימפולסיביות עלולה לגרום ללחיצה פתאומית על דוושת הגז כדי להספיק לעבור את הרמזור המתחלף – החלטה שעלולה להיות קטלנית.

לאור המחקרים והתוצאות בשטח בעולם המערבי מודעים היום יותר ויותר לבעייתם של צעירים אלה ומפתחים כלים כדי לעזור להם. את הפעילות יוזמים בעיקר הורים לנהגים צעירים שסובלים מ-ADD/ADHD, שמבקשים לוודא שילדם יחזור הביתה בשלום. מדובר בכלים משולבים שכוללים המשך (או התחלת) טיפול תרופתי, צמצום מבוקר של הגירויים בסביבת הנהג ועיצוב התנהגות.

התהליך כולל אבחון של רמת המגבלה התפקודית המדויקת ובהמשך בנייה של חבילת צעדים שתואמת את צרכיו הספציפיים של הנהג הצעיר. מנסיוננו, ניתן להתאים תוכניות ייחודיות לכל אדם ואדם.

בתחילת התהליך אנחנו מבצעים אבחון נוי - רוקוגניטיבי ממוחשב בשיטה ששמה VTS (ראשי תיבות ל: Vienna Test System). לשיטה זו כמה יתרונות: ראשית, המערכת מצביעה רק על ליקויי תפקוד שאכן מסכנים את הנהג וגורמים לו להיות מועד לתאונות. הממצאים ספציפיים ומאפשרים להרכיב תוכנית עבודה או תוכנית התערבות אישית. יתרון נוסף טמון בעובדה שהמערכת מתאימה את עצמה לקשייו של כל נבדק ונבדק ולא עוסקת בממצאים כלליים ולא רלוונטיים.

פעמים רבות, כחלק מהתוכנית, נכנסים לתהליך קצר עם הנהג הצעיר ולעיתים גם עם הוריו ועם חברים כדי לשפר את רמת התובנה שלו אודות קשייו. התגובה הראשונית של רובם היא הכחשה או הדחקה, דבר שגורם לסיכונים ולסכנות מיותרות. בהמשך יש לבנות ברית חיובית ויעילה בין הנהג הצעיר לבין הוריו כדי לאפשר להם ללמוד זה מזה וכדי שההורים יוכלו לרסן ולתמוך, עם כמה שפחות לחצים ומאבקים. זה נשמע אולי דומה מאוד ל'אור ירוק לחיים' – וזה לא במקרה. גם נהג צעיר 'רגיל' מקבל את רשיון הנהיגה שלו כשהוא בעל ניסיון מועט. עבודה משותפת של הורים וצעירים כצוות הוכחה כיעילה מאוד.

בשלב זה יעברו חלק מהנהגים תרגולים ממוחשבים שמטרתם לשפר – עד רמה מסוימת – את יכולת הקשב והריכוז שלהם. אם הממצאים מחייבים זאת, הם גם יופנו להתייעצות עם רופא אודות השימוש בריטלין או בתרופה אחרת דווקא לפני שיוצאים לנהיגה. במסגרת הפעלה קלילה הם ילמדו גם על ההשפעות השליליות שיש לשימוש בתרופות במקביל לצריכת אלכוהול.

בשלב הבא הנהג הצעיר שסובל מ-ADD/ADHD ייצא ל'עבודת שטח' עם מורה נהיגה שמנוסה בתחום. המורה יקבל לפני כן את תוצאות בדיקת VTS ואת תוצאות התרגולים הממוחשבים יחד עם הנחיות מהצוות המקצועי. החניך יקבל כלים שיסייעו לו לשמור על ערנות, על ריכוז אופטימלי ועל תפקוד בטיחותי. המורה והחניך יתרגלו כיצד לצמצם את מספר הגירויים המפריעים בסביבת הנהג, כיצד לסרוק את הנעשה ברחוב בצורה יעילה ואיך לזהות מבעוד מועד סימנים מסוכנים.

כפי שניתן להבין, בתוכנית מעין זו מעורבים פסיכולוגים שמוכשרים לתחום התחבורה, רופאים מומחים, מטפלים קוגניטיביים, פסיכותרפיסטים, מרפאים בעיסוק ומורי נהיגה בעלי הכשרה וניסיון מיוחדים. מרבית הטיפול מוצעת במסגרת מרפאתית, אך לעיתים ניתן לרכז כמה נהגים צעירים עם ADD/ADHD יחד עם משפחותיהם לסוף שבוע נחמד בבית מלון, כשבמהלכו מועברות סדנאות בקבוצות.

בישראל הכל תלוי בהורים

בישראל אין עדיין התייחסות רשמית לבעיה זו מצד משרד הרישוי או מצד גורמים ממלכתיים רשמיים אחרים. השאלה האם נהג צעיר שסובל מ-ADD/ADHD יזכה לאבחון, לטיפול ולהכשרה נאותה תלויה לרוב בהוריו או בחברי קהילה מודאגים וקרובים.

מוקדם מדי לדעת בדיוק מה שיעור הקטל בכבישים שנגרם בשל ADD/ADHD. בהתבסס על נתונים אמפיריים מחו"ל ניתן להעריך שטיפול יעיל בבעיה יחסוך כרבע מהתאונות הקשות שבהן מעורבים נהגים חדשים. מחקרים שאמורים לבדוק את היקף הבעיה ואת יעילות הטיפול בישראל יוצאים בימים אלה לדרך.

אך ברור שלא סביר שאנשים ישלמו בחייהם בגלל חוסר התייחסות מקצועית. אין ספק שתוכנית לאומית למאבק בתאונות דרכים, שתמומש ותיושם על ידי ממשלת ישראל, תוכל להעניק למחקרים בנושא כלים רשמיים ומימון, ובהמשך תביא גם לצמצום התופעה ואולי אף למיגורה.