נחל שקמה: סופו של השביל הכחול

אסף, הדובר החדש של "מגמה ירוקה", צלצל כדי לספר שיש סיורים ללא תשלום לנרקיסים בביצה של תל אביב. שלא תגידו שלא ידעתם: זה ריכוז הנרקיסים הטבעי הגדול ביותר מכאן עד לרמת הגולן בערך, הוא בגבול תל אביב רמת השרון (קו נדל"ני מרתק בפני עצמו), והוא פורח כבר שבוע. כאמור, מגמה ירוקה תערוך בשני סופי השבוע הקרובים סיורים ללא תשלום למקום (וגם לאשדוד). ואז הוא עבר הלאה והסיף שיש עוד מקום, 'פה, ליד אשקלון', ששוה לראות לפני הבולדוזרים.  

ישר אמרתי 'אני בא' למרות שכבר טיילתי בעקבות קו הרכבת הזה בשנה שעברה, במסלול אחר. את הקפה הראשון אנחנו שותים בחניון נחמד מעל צומת הכניסה לקיבוץ אור הנר, בגבעה המשקיפה על העמק שעומד להיחסם על ידי הסוללה של הרכבת שתיסע מאשקלון לבאר שבע. הוא, אני וכצמן, שהצטרף בגלל שהוא מהקיבוץ והוא מכיר כל שביל פה.

אלמלא הארובה שמייצרת עננים מעל אשקלון, אפשר היה לומר שהנוף פסטורלי, נוף משבצות חקלאי עם ירוק כהה של עצי הדר וירוק

בהיר של תבואת חורף שזה עתה נבטה וצהוב של איקליפטוס ואפור של חלקות נשירים, ופה ושם חום של חלקה שרק נזרעה. עד סוף החודש יביאו לכאן מרבדי הכלניות שבאיזור אלפי מטיילים, בעיקר לרכס גברעם שמצפון לנו. מולנו קיבוץ ארז (זה שעל שמו המחסום הידוע), ומאחוריו הדיונה של נתיב העשרה וגם בתי המגורים של בית חאנון. אלמלא היו עצים על הגבעה (ואם היינו מגיעים שעה קודם) אפשר היה לשבת לראות את הקסאמים עפים. שדרות אולי 3 קילומטר מפה, אבל כאן המלחמה מתחילה ונגמרת בסיפורי המורשת של 'גבעת המרדפים'.

אחרי שראינו מלמעלה, אנחנו פונים לשביל המסומן בסימון שבילים כחול שעובר לאורך נחל שקמה (מתחיל מתחת ל'גשר שחר' שעל כביש 34. הסימון

הכחול נפרד מדרך העפר המובילה אל 'יער יד מרדכי' ומוביל מערבה, עד למאגר שקמה). הקטע הידוע של נחל שקמה הוא יותר במעלה שלו, ושם גם יש שמורת טבע הנושאת את שמו של הנחל המפריד בין מישור החוף הדרומי לבין מערב הנגב הצפוני. כאן עובר הנחל בעיקר בלב השדות ושטחי החקלאות של קיבוצי האיזור. מימין גבעת חצבים. לא קוראים לה ככה, ועמודי התפרחת מזמן לא פה. פה בדיוק תעבור סוללת הרכבת, על השביל הכחול.

כצמן אומר שהוא לא בטוח שהוא רוצה לחשוף את כל פינות החמד, שמא יבואו המנגליסטים, וסוחב אותנו דרך פרדס שעציו כורעים מתפוזים ודרך הסבך לגדת הנחל. בתור מנגליסט, אני מרגיע, לא מעניין אותנו לחצות עם כל הציוד את הסבך, אנחנו צריכים משטח ישר, שלושה עצים, נוף פתוח ומלח-פלפל. אם יש רקפת לרפואה, שתי אצבעות מעל הפיתה, זה כמעט יותר מדי. 

הגשרים הסמויים מהעין

אנחנו ממשיכים לגשר הרכבת של אסף, חולפים על פני תל עיי חורבות מגודר היטב (בקר) שעליהם שני תותיים בשלכת. את הגשר הוא 'גילה' לפני כשנתיים באחד מטיולי האופניים שלו. כמו פרחים, גם גשרים יכולים לסבול מעודף או מחוסר ביחסי ציבור. איכשהו, למרות שזה אחד מן הגשרים שפוצצה ההגנה בליל הגשרים, הוא נשאר סמוי מן העין. זה אחד היתרונות שבלהיות סטודנט - אם משהו עורר את סקרנותך, אתה הולך ועושה עליו 'עבודה'. אסף בעיקר דיבר עם זקני האיזור, לשמוע את הסיפורים של המסילה.

את מסילת הברזל יפו-קהיר (לוד- קנטרה) הקימו הבריטים במלחמת העולם הראשונה. בין שתי מלחמות העולם עברו כאן רכבות נוסעים ומשא, ועם פרוץ המלחמה הפכה הרכבת לרכבת צבאית - אזרחים לא העזו לעלות על הקרונות עמוסי החיילים

הבריטיים וההודים. הגשר מעל נחל שקמה - כך על פי העדויות - פוצץ שוב לאחר בלימת המצרים בגשר עד הלום ודחיקתם חזרה לעזה, על ידי יחידות יוצאי פלמ"ח מהאזור. רק אחת מבין שלוש הקשתות של הגשר בנויה אבן, שתי הקשתות האחרות בטון יצוק, שנוצק אחרי מלחמת ששת הימים כשקו הרכבת בואכה צפון סיני נפתח שוב להעברת מים דרומה ושלל צפונה. בראשית שנות השבעים היה אפילו ניסיון של רכבת ישראל להפעיל את קו הנוסעים תל אביב - עזה - דיר-אל-בלח, שנסגר עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ומאז עיקר שירותו לאנושות היה להברחת מכוניות גנובות לרצועה.

במפה קו שחור המתאר מסילת רכבת, וכיתוב: "מסילה לא בשימוש". את אדני הרכבת שנעקרו מכאן, מן הסתם מכרו קבלני הגינון במחיר מלא לעשירי הארץ שהולכים על הטרנד הכבד הזה. הניחוש שלנו טוב בדיוק כמו שלכם באשר לקורות המסילות עצמן. מה שנותר על הגשר הן שלוש קוביות בטון גדולות שהונחו עליו, והן עומדות שם מוכנות לחסום כל רכבת שתבוא - אף שאין פסים. על מנת להוסיף נופך סוריאליסטי, גם עץ השקד פורח.

שודדי דרכים

זו ההזדמנות להביט שוב מזרחה אל העמק היפה הזה. לתת בו מבט אחרון, לפני שסוללת עפר בגובה בניין בן 5 קומות חוצה אותו מקצה עד קצה. לכצמן באמת כואב הלב על זה, ולאסף חשוב להדגיש שהם לא נגד הרכבת: "אנחנו רק חושבים שאפשר לעזור לנו קצת יותר עם התוואי או עם הביצוע שלו". כמה מאות מטרים צפונה על האין מסילה, מבנה נטוש שהיה שיך לה פעם. הרבה כתובות בערבית ומעט בעברית, והבולטת מבין כולם: 'הערבים למשרפות'. ככה בדיוק כתב שם איזה נער מניסנית וחתם בשם מלא. מעניין מה מלמדים שם בשיעורי ההיסטוריה.

תחנת הרכבת של דיר סנייד היא עוד כמה מאות מטרים הלאה. את הבוגנביליה הפורחת לא מעניין שהרכבות כבר לא עוברות פה, ושאין מי שיתרשם מצבעה החזק. אם הייתה זו איזו רכבת שנבנתה כחלק מן התקומה הציונית, כבר

היה איזה ועד לשיקום אתרים דואג לפחות לשלט. אם עברה פה מסילת רכבת פעם זה לא מעניין שאולי זה מחובר איכשהו להיסטוריה של הארץ, או לגיאוגרפיה שלה? אבל היום אין גיאוגרפיה, הכל גיאופולטיקה. כאילו שאם נעלים את המסילה הישנה ונבנה חדשה תחתיה, אז אין עזה בקצה. מעט מאוד חומר כתוב יש על המסילה הזו, שהובילה את הבריגדה היהודית עד לגבול טורקיה. בנייני התחנה הרבים מתפוררים בשממונם, ומסילת הרכבת הישנה שמפרקים פה בצורה פיראטית עבור הברזל והעץ, נותנת משמעות חדשה למושג הישן 'שודדי דרכים'.

בהמשך, חוצה השביל הכחול את הכביש המוביל למחסום ארז וממשיך עד מאגר שקמה. נחל שקמה, כמו כל הנחלים, זורם אל הים, רק שכאן יש סכר לפני קו החוף שמותיר צמוד לקיבוץ זיקים מאגר של כמה מיליוני קובים של מים, אתר טבע מלאכותי של ממש שאלמלא קולות הירי מדרום, יכול היה להיות אחלה ספוט. אולי בשבת, כשהצבא לא מתאמן, שקט שם.