גַמבּיט טורקי / בוריס אקונין

השנה היא 1877. המלחמה בין שתי האימפריות הגדולות של המזרח, הרוסית והעותמנית, היא בנקודת הכרעה. אֶראסְט פַנדוֹרין, שבור-לב ומפוכח מהתלאות שעברו עליו ב"עזאזל", הולך לחזית בניסיון לשכוח את עצמו. אבל כשמתברר לרוסים שיש מרגל במחנה, פנדורין לא יכול שלא למצוא את עצמו שוב מגויס.

"גמביט טורקי" (גמביט - מסע פתיחה שבו מקריבים כלי כדי להבטיח עמדת יתרון) הוא הספר השני בסידרת "תיבת פנדורין". הסיפור כולו מובא מנקודת מבטה של עלמה צעירה ומרדנית, הנקלעת לאזור הקרבות. כמו ב"עזאזל", גם כאן יפגשו הקוראים בין השורות את פושקין, את טולסטוי, את דוסטויבסקי ואחרים, ובעיקר את גיבור הסידרה, אשר למרות שירותו המסור למולדת הרוסית, ולמרות החיבה שהוא נוטה לאויב הטורקי, נשאר אדם פרטי ואישיות ייחודית: בלש מבריק בעל-כורחו. להלן פרק הפתיחה.

רוויוּ פָּריזיין

פריז, 14 (2) ביולי, שנת 1877

"כתבנו, השוהה זה השבוע השני עם צבא הדנובה הרוסי, מדווח כי בפקודה מ-1 ביולי (13 ביולי על-פי הלוח האירופי) מודה הקיסר אלכסנדר לכוחותיו עתירי הנצחונות, אשר חצו בהצלחה את הדנובה ופלשו לגבולות הממלכה העותמנית.

"בפקודה הנעלה נאמר כי האויב שבור לחלוטין, ובתוך שבועיים ימים לכל היותר יתנוסס הצלב הפרבוסלבי מעל לסופיה הקדושה בקונסטנטינופול.

"הצבא התוקף כמעט לא נתקל בהתנגדות, אם אין מחשיבים את עקיצות-היתוש של תקיפות על שיירות האספקה הרוסיות, אשר מבוצעות בידי חבורות הבָּשיבּוּזוּקים ('ראשי הפרא') – שודדים-למחצה ופרטיזנים-למחצה, הידועים במזגם הפראי ובאכזריותם צמאת הדם".

האשה היא בּרִיה חלשה שאין לסמוך עליה, אמר אוגוסטינוס הקדוש. הוא צדק, מורד-האור ושונא-הנשים הזה, צדק ועוד איך. לפחות, בכל הנוגע לעלמה אחת בשם וַרוָורָה סוּבוֹרוֹבָה.

הכול התחיל כהרפתקה עליזה ורְאוּ במה זה נגמר. מגיע לה, לטיפשה. אִמה תמיד אמרה שוַורְיָה תמיט על עצמה אסון עם המשחקים שלה, ואכן זה מה שקרה.

ואביה, איש בעל חוכמה רבה וסבלנות של מלאך, חילק, לאחר ויכוח סוער, את מסלולה של וַריה בחיים לשלוש תקופות: שדון בחצאית, עונש משמַים, וניהיליסטית מטורפת. עד היום היתה וריה גאה בהגדרה הזאת, וחזרה ואמרה שאין היא מתכוונת לעצור במה שהושג, אבל הביטחון העצמי המופרז שלה שיחק איתה תעלול מרושע.

מדוע, הו מדוע, הסכימה לעצור בפונדק, או איך שלא יקראו למאורה האיומה הזאת? העגלון, הגנב המנוול מיטְקוֹ, התחיל ליילל: "משקה סוסים, משקה סוסים." הנה, כך הוא השקה את הסוסים. אלוהים, מה עושים עכשיו...

וריה ישבה בפינתו של צריף אפל ומטונף, מאחורי שולחן עשוי קורות עץ לא-מהוקצעות, ופחדה פחד מוות. אימה משמימה וחסרת תקווה שכזאת הזדמן לה לחוש רק פעם אחת בחייה, בגיל שש, כאשר שברה את הספל האהוב על סבתה והתחבאה מתחת לספה, מצפה לעונש ודאי.

מן הראוי היה להתפלל, אבל נשים מתקדמות אינן מתפללות. ובינתיים המצב נראה חסר מוצא לחלוטין.

***

השלב השני של מסעה עבר גם הוא ללא תקלות. כלי התחבורה שקישרו בין בוקרשט לטוּרנוּ-מֶגוּרֶלֶה היו מרכבות שירות. וריה נאלצה להיטלטל באחת כזאת ולבלוע קצת אבק, אבל עכשיו היתה המטרה ממש בהישג ידה: על-פי שמועות, המחנה הראשי של צבא הדנובה התמקם בגדה האחרת של הנהר, בצָרֶוִויצי.

כעת ניצב לפניה החלק האחרון והחשוב ביותר של התוכנית אשר פותחה עוד בפטרבורג (כך כינתה אותה וריה – התוכנית, בהֵא הידיעה). אמש, בחסות החשכה, חצתה את הדנובה בסירה, קצת מעל לזימְניצה במעלֵה הנהר, באותו מקום שבו הדיוויזיה ה-14 ההרואית של הגנרל דְרָגוֹמירוֹב צלחה את מחסום המים שנחשב לבלתי-עביר. כאן התחילה הטריטוריה הטורקית, אזור הלחימה, והיה אפשר בקלות ליפול לידי האויב. בדרכים פיטרלו סיורי קוזאקים; אילו היתה נתפסת לשאננות ולוּ לרגע קט – היה הכול אבוד בשבילה, מפני שהיו שולחים אותה מייד בחזרה לבוקרשט. אבל וַריה, בחורה ערמומית שכמותה, צפתה את כל זה מראש ופעלה בהתאם.

בכפר הבולגרי שהתמקם בגדה הדרומית של הדנובה מצאה וריה למזלה איזה פונדק דרכים. וההמשך היה עוד יותר טוב: בעל-הבית הבין רוסית והבטיח להשיג לה ווֹדָץ', מורה-דרך אחראי, בחמישה רובלים בלבד. וריה רכשה מכנסיים רחבים – מעין שרוואל, חולצה, מגפיים, מעיל קצר ללא שרוולים וכובע-בד מטופש; החליפה בגדים – ובן-רגע הפכה מעלמה אירופאית לנער בולגרי צנום. אחד כזה לא יעורר חשד קל שבקלים בעיני שום סיור שיפגוש. היא ביקשה מן העגלון בכוונה שיבחר בדרך עוקפת, כדי לא להיתקל בטורי המסע הצבאיים ולהגיע לצָרֶוויצי לא מן הצפון אלא מהדרום. שם, במטה הכללי, נמצא פֶּטְיָה יַבְּלוֹקוֹב, ה-... – מי של וריה? האמת היא שלא ברור מי הוא בדיוק בשבילה. ארוס? ידיד? בעל? בואו נאמר כך: בעלה לשעבר וארוסהּ לעתיד. נו טוב, וכמובן – ידידהּ.

הם יצאו בטרם האיר השחר, על גבי קָרוּצָה חורקת ומתנדנדת. הוודָץ' מיטקוֹ, השתקני ואפור-השפם, אשר לעס כל העת טבק וירק על הדרך קילוחים חומים וארוכים (וריה הצטמררה בכל פעם שזה קרה), זימר בתחילה משהו בלקני ואקזוטי, אבל אחר-כך נדם ושקע בהרהורים עמוקים – עכשיו כבר ברור באיזה נושא.

הוא היה יכול גם להרוג אותה, חשבה וריה. או גרוע מזה. ממש בלי בעיה – מי כאן יתחיל לברר מה קרה? היו חושבים על אלה – איך קוראים להם? – על הבָּשיבּוּזוּקים.

אבל גם בלי שום רצח, זה היה מצב ביש. הבוגד מיטקו הביא את בת-לווייתו לפונדק שהזכיר יותר מכול מאורת שודדים. הוא הושיב אותה ליד שולחן, הורה להגיש גבינה וקנקן יין, ובעצמו הלך אל הדלת, לאחר שעשה לה סימן כאילו הנה-הנה, תכף ומייד הוא חוזר אליה. וריה זינקה אחריו, מסרבת להישאר במדמנת-הפריצות המטונפת, האפלה והמסריחה הזאת, אבל מיטקו אמר שעליו לצאת בהכרח, נו, בקיצור, בגלל צורך פיזיולוגי. כאשר וריה לא הבינה, הוא הסביר את זה במחוות יד, והיא שבה למקומה במבוכה.

הצורך הפיזיולוגי התמשך מעבר לכל גבולות הזמן האפשריים. וריה אכלה קצת גבינה מלוחה ולא טעימה, לגמה יין חמוץ, ואחר-כך, משלא היתה מסוגלת לעמוד עוד בתשומת הלב שהתחילו מבקריו המפחידים של מוסד השתייה להפגין כלפי הפרסונה שלה, יצאה אל החצר.

יצאה וקפאה על עומדה.

לא היה זכר לַקָרוּצָה. ויחד איתה – למזוודה עם הדברים שהיתה מונחת בתוכה. ובתוך המזוודה – ערכת העזרה-ראשונה. ובערכה, בין בד הגאזה לתחבושות, מונחים הדרכון שלה וכל כספה.

וריה רצתה לרוץ אל הדרך, אבל באותו רגע יצא החוצה הפונדקאי בחולצה אדומה, עם אף סמוק ושומות על לחייו, צעק בכעס וסימן לה: קודם שלמי, אחר-כך לכי. וריה חזרה כי נבהלה מן הפונדקאי, ולא היה לה במה לשלם. היא התיישבה בשקט בפינה וניסתה להתייחס למתרחש כאל הרפתקה. זה לא הצליח לה.

בפונדק לא היתה ולוּ אשה אחת. האיכרים המלוכלכים והרועשים נהגו בצורה אחרת לחלוטין מן המוז'יקים הרוסים: אלה בדרך כלל שקטים, ועד שמשתכרים – משוחחים בשקט; אבל אלה שישבו כאן צרחו בקול, שתו יין אדום בספלים שלמים ופרצו כל העת בצחוק כזה, כאילו כל רגע עמדו לטרוף את וריה (כך לפחות נדמָה לה). בשולחן ארוך ומרוחק ממקום ישיבתה הטילו קוביות, ולאחר כל הטלה קמה מהומה רמה. פעם אחת התחילו להרעיש יותר מן הרגיל, ואחד מהם, קטן ושיכור מאוד, חטף מכה בראשו מספל חימר. הוא נותר לשכב מתחת לשולחן, ואף אחד אפילו לא ניגש אליו.

בעל המקום החווה בראשו לעבר וריה, ואמר בהדגשה דבר-מה שבגללו נפנו אליה האנשים מן השולחנות הקרובים, צוהלים ברשעות. וריה הצטמררה והשפילה את כובעהּ על עיניה. איש מלבדהּ לא חבש כובע במסבאה. אלא שהיה אסור להסירו פן יתפזר שערהּ. הוא לא ארוך במיוחד – הלא וריה נהגה להסתפר קצר, כיאה לאשה בת-ימינו – ובכל זאת הם יגלו מייד את השתייכותה למין החלש. כמה מגעילה ההגדרה הזאת שהומצאה בידי הגברים: "המין החלש". אבל למרבה הצער, זוהי הגדרה נכונה.

עכשיו בהו בְּווריה מכל העברים במבטים דביקים ומבשרי רעות. רק שחקני הקובייה לא הבחינו בה, ושני שולחנות ממנה, קרוב לדלפק, ישב בגבו אליה מישהו שפוף שתקע את אפו בספל יין. היה אפשר לראות רק את שערו השחור, המסופר קצר, ואת שער רקותיו שהשֵׂיבה זרקה בו.

וריה התחילה לפחד מאוד. אל תתפרקי, היא אמרה לעצמה. את אשה בוגרת וחזקה, ולא עלמת-חן מפונקת. צריך לומר להם שאת רוסייה, שאת נוסעת אל ארוסך, לצבא. אנחנו, משחררי בולגריה – כולם כאן שמחים לבואנו. לדבר בולגרית זה קל, פשוט צריך להוסיף לכל מלה את הסיומת "טָה". ארמיָטָה רוסייתה. כַּלָּהטָה. כלהטה של חייל רוסי. משהו בסגנון כזה.

היא נפנתה אל החלון: אולי מיטקו יופיע פתאום? אולי הוא הוביל את הסוסים לשוקת ועכשיו חוזר? אבל ברחוב המאובק לא נראו לא מיטקו ולא קָרוּצה; לעומת זאת, וריה הבחינה בדבר-מה שעד כה לא שמה לב אליו. מעל לבתים הזדקר צריח-מסגד נמוך ומקולף. אוי! הייתכן שהכפר הזה הוא מוסלמי? אבל הבולגרים הם הרי נוצרים, פרבוסלבים, כולם יודעים את זה. מה גם שהם שותים יין – הנה כאן, ישר מול עיני – והקוראן אוסר זאת על המוסלמים. אבל אם הכפר הוא נוצרי, מה עושה כאן המסגד? ואם הוא מוסלמי, בעד מי תושביו – בעדנו או בעד הטורקים? לא סביר שבעדנו. יוצא שה"ארמייטה" לא תעזור.

מה לעשות, אלוהים?

כאשר וָרֶנקה סוּבוֹרובה היתה בת ארבע-עשרה, יום אחד, בשיעור דת, עלתה במוחה מחשבה שלא היה אפשר לערער עליה הודות לפשטותה. ואיך אף אחד לא חשב על זה קודם? אם אלוהים ברא תחילה את אדם, ואת חוה – אחריו, אזי אין פירוש הדבר כי הגברים הם החשובים יותר, אלא שהנשים הן המושלמות יותר. הגבר הוא דוגמית נסיונית של האדם, מין סקיצה או רישום חטוף, ואילו האשה לעומתו היא הנוסח שאושר סופית, מתוקן ושלם בהחלט. הרי זה ברור כשמש! אלא שכּל החיים האמיתיים והמעניינים מהווים, משום-מה, תחום השייך לגברים, ואילו הנשים רק יולדות ורוקמות, יולדות ורוקמות. ממה נובע חוסר הצדק הזה? מן העובדה שהגברים חזקים יותר. מכאן שעליה להיות חזקה.

ואז החליטה וָרֶנקה שהיא תחיה את חייה בצורה אחרת. הנה, בארצות הברית של אמריקה הצפונית כבר קיימת אשה-רופאה ראשונה, מרי ג'ייקוֹבּי, ואשה-כומר ראשונה, אנטואנֶט בּלֶקוֶול, וברוסיה עדיין שולטים הפיגור התרבותי והדוֹמוֹסְטְרוֹי. אבל לא נורא, חכו ותראו.

משסיימה את הגימנזיה התחילה וריה, בדומה לארצות הברית, לנהל מלחמת עצמאות משלה שהוכתרה בניצחון גורף (התברר כי אבא'לה, עורך-הדין סוּבוֹרוב, היה אדם רכרוכי בהחלט): וריה התקבלה לקורס מיילדות, וכך נהפכה מ"עונש משמַים" ל"ניהיליסטית מטורפת".

העניין עם הקורס לא עלה יפה. על החלק התיאורטי התגברה וריה ללא קושי, אף-על-פי שפרטים רבים בתהליך התהוותו של יצור אנושי נראו בעיניה מפתיעים ובלתי-אפשריים; אבל כשהזדמן לה להיות נוכחת בלידה אמיתית, התרחשה תקלה מביכה: כשלא היתה מסוגלת לסבול עוד את צרחותיה של היולדת ואת מראהו של ראש הוולד השטוח שנדחף מתוך הבשר המדמם והמיוסר, התעלפה וריה באופן מביש, ולאחר מכן נותר לה רק לעבור לקורס לטלגרָפיסטיוֹת. היה נעים לווריה להפוך לאחת מעובדות המברקה הראשונות ברוסיה, ואפילו עשו עליה כתבה ב"ידיעות פטרבורג" (מ-28 בנובמבר שנת 1875, כתבה בשם "יפה שעה אחת קודם"), אלא שהתברר כי העבודה משעממת אותה להחריד ואין בה כל סיכוי לקידום בעתיד.

ואז נסעה וריה, לשביעות-רצונם של הוריה, אל אחוזתם שבמחוז טַמְבּוֹב – אבל לא כדי להתבטל שם, אלא בשביל ללמד ולחנך את ילדי האיכרים. שם, בבית-הספר החדש שהדיף את ריח הנסורת של עץ אורן, היא הכירה לראשונה את הסטודנט הפטרבורגי פֶּטיה יַבּלוקוב. פטיה לימד חשבון, גיאוגרפיה ויסודות של מדעי החיים, בשעה שווריה לימדה את כל שאר הדיסְציפּלינוֹת. עד מהרה תפסו האיכרים כי אין מה לצפות לא לתשלום ולא לשאר תענוגות מן ההליכה לבית-הספר, והחזירו את ילדיהם הביתה, בחזרה למשק (אין מה להתבטל, צריך לעבוד); אלא שלקראת אותה העת כבר הסתמן אצל וריה ופטיה פרויקט חיי העתיד שלהם: חיים חופשיים, מודרניים, מבוססים על כבוד הדדי ועל חלוקת חובות מושכלת.

תם זמנה של התלות המשפילה בנדיבות ההורים. הם שכרו דירה ברחוב ויבּוֹרְגְסְקָיָה – עם עכברים, אבל, לעומת זאת, בת שלושה חדרים, כדי שיהיה אפשר לחיות כמו ורה פּאוְולוֹבְנָה ולוֹפּוּחוֹב: לכל אחד שטח משלו, והחדר השלישי נועד לשיחות משותפות ולביקורי אורחים. לבעלי הדירה הם הציגו את עצמם כזוג נשוי, ואף-על-פי-כן חיו יחד כידידים בלבד: בערב קראו, שתו תה ושוחחו בחדר האורחים המשותף, אחר-כך איחלו זה לזה לילה טוב ופרשו לחדריהם.

כך הם חיו כמעט שנה שלמה, וחיו טוב, בידידות של ממש וללא וולגריות ורפש. פטיה למד באוניברסיטה ונתן שיעורים פרטיים, וריה השתלטה על מקצוע הקצרנוּת והרוויחה עד מאה רובל בחודש. היא רשמה פרוטוקולים בבית-המשפט, כתבה את זכרונותיו של גנרל קשיש ומשוגע שכבש את ורשה, ואחר-כך, על-פי המלצת חבריה, התחילה להדפיס רומן של 'סופר דגול' (לא נזכיר שמות, כי זה לא נגמר יפה). וריה העריצה את 'הסופר הדגול' וסירבה לקבל תשלום, כי היתה אסירת-תודה על עצם הימצאותה בביתו, אבל שליט המוחות פירש את סירובה לא נכון.

הוא היה זקן נורא, בעשור השישי לחייו, בעל משפחה גדולה, ונוסף על כך – הוא היה ממש לא יפה. יחד עם זאת הוא דיבר בצורה רהוטה ומשכנעת, כך שלא היה אפשר להתווכח איתו: אכן, הבתולין הם דעה קדומה ומגוחכת; המוסר הבורגני הוא דוחה, ואין שום דבר מביך בגוף האנושי. וריה הקשיבה, ואחר-כך התייעצה עם פטרושה במשך שעות ארוכות, מה עליה לעשות. פטרושה הסכים כי הבתוליות והצביעוּת הן כבלים שנכפו על האשה, אבל ממש לא המליץ להתחיל ביחסים פיזיולוגיים עם 'הסופר הדגול'. פטיה התרתח, הוכיח כי אין הוא דגול עד כדי כך, למרות כל זכויותיו מן העבר; אמר כי אנשים מתקדמים רבים מחשיבים אותו לריאקציונר, וכפי שכבר אמרנו קודם לכן, הסיפור הזה נגמר לא יפה. יום אחד קטע 'הסופר הדגול' את הכתבתה של סצינה בעלת כוח רגשי שלא ייאמן (וריה כתבה, ובעיניה דמעות), התחיל להתנשם בקולניות, נשף באפו, חיבק בגמלוניות את כתפיה של כתבניתו בהירת-השיער והחל למשוך אותה לעבר הספה. במשך זמן-מה היא השלימה עם לחישותיו המבולבלות ועם נגיעות אצבעותיו הרועדות, שהסתבכו לגמרי באבזמים ובכפתורים, אבל אחר-כך הבינה בצורה ברורה – אפילו לא הבינה, אלא הרגישה: כל זה לא נכון ולא יכול לקרות בשום פנים ואופן. היא הדפה מעליה את 'הסופר הדגול', רצה החוצה ולא חזרה עוד.

לסיפור הזה היתה השפעה רעה על פטיה. היה חודש מארס, האביב התחיל מוקדם, מן הנְיֶיבה נישאו ריחות של מרחבים גדולים ושל קרח מתבקע, ופטיה הציג אולטימטום: זה לא יכול להימשך כך. פטיה וּוַריה נועדו זה לזה, והיחסים ביניהם כבר עמדו במבחן הזמן. שניהם אנשים חיים, ואל להם לרמות את חוקי הטבע. הוא יסכים, כמובן, לאהבה גשמית גם ללא נישואין, אבל עדיף להתחתן באמת, כי זה יחסוך מהם סיבוכים רבים. והוא איכשהו סובב את זה בצורה מתוחכמת כזאת, שמכאן ואילך עמדה לדיון רק שאלה אחת: באיזה סוג נישואין הם יבחרו לחיות – האזרחיים או הכנסייתיים? ויכוחים אלה נמשכו עד אפריל, ובאפריל התחילה המלחמה המיוחלת למען שחרור האחים הסלבים; ופטיה יבלוקוב, בגלל היותו אדם מוסרי, התנדב להילחם בחזית. לפני צאתו הבטיחה לו וריה שני דברים: שבקרוב תיתן לו את תשובתה הסופית, ושבכל מקרה הם יילחמו יחד – היא כבר תחשוב על משהו.

והיא אכן חשבה. לא מייד, אבל היא באמת המציאה משהו. נסיונה להתקבל לבית-חולים-שדה כחובשת לא עלה יפה: לא החשיבו לווריה את קורס המיילדות שלא סיימה. ובצבא לא היו זקוקים לטלגרפיסטיוֹת. וריה כמעט שנתפסה לייאוש, אבל אז הגיע המכתב מרומניה: פטיה התלונן כי לא לקחו אותו לחיל-הרגלים בגלל פלטפוס, וסיפחוהו למטֵה הרמטכ"ל, נסיך הכתר ניקולאי ניקולייביץ', מפני שהמתנדב יבלוקוב היה מתמטיקאי, ובצבא יש מחסור נואש במצפינים.

"טוב, זה כבר לא יהיה מסובך: להתקבל לתפקיד כלשהו במחנה הראשי או, במקרה הגרוע, פשוט 'ללכת לאיבוד' באנדרלמוסיה העורפית," החליטה וריה – ומייד הגתה את התוכנית אשר שני שלביה הראשונים היו נפלאים והשלישי נגמר בקטסטרופה.

*** 

ובינתיים ההתָרה קרבה והלכה. הפונדקאי סמוק-האף נהם דבר-מה מאיים; אגב ניגוב ידיו במגבת אפורה הוא שם את פעמיו אל וריה בהילוך אווזי מתנדנד; בחולצתו האדומה הזכיר תליין שניגש אל הגרדום. פיה יבַש ועלתה בה בחילה קלה. אולי להעמיד פני חירשת-אילמת? כלומר – חירש-אילם.

השפוף שישב בגבו אליה קם ללא חיפזון, ניגש אל שולחנה של וריה והתיישב מולה בשתיקה. היא ראתה את פניו החיוורים, אשר למרות השֵׂיבה שזרקה ברקותיו היו כמעט פני נער, עם עיני תכלת קרות, שפם דקיק ופֶה שאינו יודע לחייך. היו אלה פנים מוזרים שלא דמו כלל לשאר האיכרים, אף-על-פי שלבושו של הזר היה כמעט זהה לשלהם – אולי רק מעילו נראה קצת יותר חדש וחולצתו היתה נקייה משלהם.

תכול-העיניים אפילו לא הפנה את ראשו אל בעל המקום שהתקרב; הוא רק נופף בידו בזלזול, והתליין האימתני נסוג מייד אל מאחורי הדלפק. אלא שזה לא הוסיף לווריה שקט נפשי. אדרבה, דווקא עכשיו יתחיל הנורא מכול.

היא קימטה את מצחה, מתכוננת לשמוע שפה זרה. עדיף שלא תדבר אלא תהנהן או תניע את ראשה לצדדים. העיקר לא לשכוח: אצל הבולגרים הכול הפוך. כאשר אתה מהנהן, פירוש הדבר הוא "לא"; וכאשר אתה מניע את ראשך מצד אל צד, פירושו דווקא "כן".

אבל תכול-העיניים לא שאל אותה על שום דבר. הוא נאנח בעצב ואמר, אגב גמגום קל, ברוסית צחה:

– אֶח, מ..מדמוּאזֶל, היה עדיף שתחכי לארוסך בבית. כ..כאן זה לא רומן של מֵיין ריד. זה היה עלול להסתיים בכי-רע.

• מתוך "גמביט טורקי" מאת ב. אקונין, סדרת תיבת פנדורין, תרגם: יגאל ליברנט, הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות אחרונות, 256 עמודים.
  

בוריס אקונין (או בשמו האמיתי גריגורי צ'חטישווילי), פרופסור לבלשנות ולספרות יפנית, כתב עשרה ספרים בסידרת "פנדורין". "גמביט טורקי" הוא השני הרואה אור בעברית.