עקבות של זיכרון יהודי בקרקוב

כאשר כריס שוורץ הגיע בפעם הראשונה לקאז'ימייז', הרובע היהודי הישן של קרקוב, נראה המקום כשכונת עוני עצומה, שרחובותיה וסימטאותיה חרבים ורוחשים פשע, סמים וזנות. זה היה ב-1990, זמן קצר לאחר נפילת חומת הברזל שחצתה את אירופה בין מזרח למערב.

שוורץ בא לפולין כדי להכין דיווחי רדיו עבור הבי.בי.סי. עד היום הוא מתקשה להודות בכך, אבל בואו לכאן לא היה מקרי. אביו היה יהודי גליציאני, יליד לבוב (למברג), שעזב את ביתו זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה והיגר לאנגליה. כך ניצלו חייו. כמעט כל שאר בני המשפחה, שנותרו מאחור, נרצחו בשואה.  

הקשר המשפחתי לגליציה דחף את שוורץ להקשיב למי שיעץ לו לצאת לאזורי הכפר הנרחבים של דרום פולין. שם, נאמר לו, תוכל לראות בעיירות ובכפרים בתי-כנסת שנותרו על תילם, כפי שהיו פעם. כריס לא האמין למשמע אוזניו. הוא היה בטוח שהכל נהרס במלחמה ובשנים שאחריה. מה גם שלא ידע היכן להתחיל. "פולין היתה אז מחוץ למפה", הוא נזכר, "ואם ביקשת מפה של פולין, כולם היו בטוחים שאתה מרגל".

בסופו של דבר, הוא שכר רכב והחל לנדוד בכבישיה הרעועים של דרום פולין, באותם אזורים שנודעו פעם

כחלק מגליציה. מסעותיו הביאו אותו לחשוף אוצר בלום - שרידי התרבות היהודית שפרחה באזוריה הפולניים של גליציה לפני השואה: בתי-כנסת נידחים, ישיבות עזובות, בתי עלמין מושלגים. שוורץ, צלם בהכשרתו, החל לתעד את כל המראות הללו במאות צילומים מרהיבים. כשהתברר לו הקף התיעוד שהצטבר בידיו, הוא החליט לפרסם, יחד עם פרופסור ליהדות מברמינגהם, ספר מדעי שיחזיר במשהו לחיים את התרבות היהודית הגליציאנית.

עריכת הספר עדיין מתעכבת, ובינתיים החליט שוורץ לחשוף את צילומיו במוזיאון חדש שיזם את הקמתו, להנצחת המורשת התרבותית של יהדות גליציה. המוזיאון, שנפתח בקיץ האחרון, נמצא לא הרחק מהכיכר הראשית ברובע היהודי של קרקוב.

מקרקוב לאושוויץ

גליציה היתה במקור מחוז דרומי של פולין, שהשתרע מקרקוב במערב ועד לטרנופול במזרח. שטחים אלו נמצאים כיום בדרום-מזרח פולין ובדרום אוקראינה. יהודים הגיעו לאזור כבר בתחילת המאה ה-14, כאשר המלך קאזימיר פתח את שערי ארצו בפני הגירת יהודים ממערב אירופה. רק לפני שבועות אחדים ציינה קהילת יהודי קרקוב 700 שנה לקיומה.

ב-1772 סופחה גליציה לאימפריה האוסטרית והפכה למחוז של הקיסרות רחבת-הממדים. הקיסר יוזף השני פעל לבולל את יהודי גליציה בקרב האוכלוסייה הכללית, באמצעות חוקים שחייבו אותם לוותר על מסורותיהם הייחודיות. אבל במקביל, נפתחו בפני היהודים שערים שהיו עד אז חסומים בפניהם: בתי ספר גבוהים, אוניברסיטאות והאדמיניסטרציה המחוזית. היהודים השתלבו במהירות רבה, שעוררה גם עוינות לא מעטה כלפיהם.

הקהילות היהודיות שגשגו. במקביל לתרומתן לכלכלה המקומית, התפתחו בגליציה חיי רוח ענפים. במאה ה-19 היתה גליציה בו-זמנית מרכז

רוחני לאורתודוקסיה היהודית, לחסידות המרדנית ולתנועת ההשכלה המתבוללת. מאוחר יותר התפתחה כאן גם הציונות. 

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היוו היהודים כעשירית מכלל אוכלוסיית גליציה - יותר מ-800 אלף נפש. חלקם בין תלמידי האוניברסיטאות ובמקצועות החופשיים היה גדול בהרבה מגודלה היחסי של הקהילה: היהודים היו 25% מכלל הרופאים, 48% מעורכי הדין וכ-58% מפקידי האדמיניסטרציה המקומית. והיו גם עניים רבים, שנותרו באזורי הכפר.

חלק מהיהודים יצאו לחפש את מזלם בשטחים אחרים של הממלכה האוסטרו-הונגרית, בעיקר בוינה, בהונגריה ובמדינות הבלקן, וזאת למרות שהיהודים במקומות אלה התייחסו אל הגליציאנים בזלזול רב וכינו אותם בהתנשאות "אוסטיודן" (יהודי המזרח).

בשואה הפכה גליציה ממרכז שוקק חיים של יהדות אירופה לאחד משדות ההרג הגדולים ביותר של הנאצים. לא הרחק מקרקוב הוקם מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו וברחבי גליציה פעלו מחנות ריכוז והשמדה נוספים. קהילות שלמות חוסלו עוד בשלביו הראשוניים ביותר של "הפתרון הסופי" בהוצאות להורג המוניות. כמעט כל היהודים שהיו בגליציה בסוף שנות השלושים, כ-450,000 איש, נרצחו על-ידי הנאצים, ובכך הוכחדה התרבות היהודית הענפה שפרחה כאן.

"ההתעניינות היא הניצחון"

המוזיאון ליהדות גליציה בקרקוב נועד להחיות, במידה מסוימת, את זכרה של אותה מורשת ענפה. "פולין חולקה לאורך ההיסטוריה פעמים אין ספור", מסביר כריס שוורץ. "לפעמים היא כלל לא היתה קיימת, אבל באזור הזה תמיד היתה תחושה של תרבות יהודית ייחודית ומקורית".  

"עקבות של זיכרון" נקראת תערוכת צילומיו, המוצגת במוזיאון ומתמקדת בשרידי התרבות היהודית בחלקיה הפולניים של גליציה. שוורץ עדיין לא מצא מימון לתיעוד התרבות היהודית ששרדה בחלקיו האוקראינים של חבל ארץ זה.

שוורץ מציג בתי כנסת מוזנחים ופעילים שחלקם הפכו לספריות ציבוריות או למרכולים, חורי מזוזות בכניסות לבתים, אבני מצבה שנעקרו ונוצלו לצורכי בנייה שונים. "לפעמים רק אבנים ספורות מציינות שפעם היו במקום מסוים חיים יהודיים, וגם אלה הולכות ונעלמות. חייבים לשמר את העדויות האלו, הן מציגות במלוא הקפו את הרס התרבות היהודית".

הקמת המוזיאון היתה יוזמה פרטית של שוורץ ולא זכתה לתמיכה ציבורית או קהילתית כלשהי. "היהודים לא רוצים לתרום למוזיאון כי הוא

בפולין. הפולנים אומרים שהיהודים צריכים לממן את זה, אבל הקהילות היהודיות המקומיות מאוד עניות ובקושי מחזיקות את עצמן. האנגלים בכלל לא יודעים היכן נמצאת פולין".

המוזיאון הוקם בתוך מפעל רהיטים ישן, שהיה פעם בבעלות יהודית. במקום פועל גם מרכז חינוך, שבו ניתנים שיעורי יהדות ועברית, ויש גם בית קפה וחנות מזכרות. התגובה של המקומיים, אומר שוורץ, היתה מאוד חיובית. כ-70% מהמבקרים במוזיאון הם פולנים, מרביתם צעירים. 

"מבחינתי, ההתעניינות הזאת היא הניצחון", קובע שוורץ. "הצעירים רואים ביהדות חלק מהתרבות הפולנית ורוצים לדעת יותר. עד היום לא אירעה כל תקרית אנטישמית ובמקום אין אמצעי ביטחון. אני לא אומר שפולין אינה אנטישמית, אבל איש לא אומר לי, כשאני נכנס למדינה, 'יהודי לך הביתה'". 

שוורץ מתלונן עם זאת על כך שהוא מתקשה להביא למקום צעירים ישראלים. "הם באים לפולין והולכים ממחנה השמדה אחד לשני, מבלי לקבל כל תפיסה על החיים והתרבות היהודיים שהיו כאן. כמובן שצריך ללמד את השואה, אבל אושוויץ הוא אנדרטה לתרבות הגרמנית ולא לתרבות היהודית. צריך ללכת לשם כדי לכבד את זכרון המתים, אבל הישראלים צריכים גם לגלות את התרבות שהיתה לסבא ולסבתא שלהם. עליהם להיות גאים בכך, ולא רק לפתח תחושה של קורבנות.

"היטלר רצה להשמיד את כל סממני התרבות היהודית כאן, והמוזיאון שלנו מהווה קריאת תיגר בפני התוכניות הללו. לאושוויץ אפשר ללכת גם בלי לדעת שהיתה כאן תרבות יהודית פורחת. הצילומים המציגים את השרידים, ההריסות או את עשרות אתרי ההוצאה להורג ברחבי פולין, שנשכחו לחלוטין כי לא נותרו בהם ניצולים, אומרים לדעתי יותר על השואה מאשר שער הכניסה לאושוויץ". 

בעוד יומיים יתכנסו שועי העולם באושוויץ לציין 60 שנה לשחרורו של מחנה המוות. בין הנוכחים יהיו נשיאי ישראל, רוסיה, צרפת וגרמניה. ספק אם מישהו מהם יקדיש בתום כל הטקסים גם מעט תשומת-לב לכבודה של התרבות היהודית הגליציאנית האבודה.