שובן של העגלות

"עגלות". כך כונו המכוניות האלה בשנות ה-70 וה-80. אמרנו "עגלות", והתכוונו למכוניות סופר-פופולריות בתקופה, שנראה כאילו נבנו במיוחד לטובת תקנות מיסוי מוזרות של מדינת ישראל באותם ימים. תקנות שקבעו מדרגות מס לפי נפח המנוע. הייתה שם מדרגת מס למנועי 1,000 סמ"ק, מדרגה גבוהה יותר ל-1,300 סמ"ק, עוד אחת ל-1,600 סמ"ק. זוכרים?

רק לא להפעיל מזגן...

הפערים בין המדרגות השונות, למי שכבר לא זוכר, היו עצומים. אותם פערים גרמו לכך שמכונית בעלות מנוע בנפח 1,301 סמ"ק, עלתה הרבה יותר ממכונית זהה לחלוטין, עם מנוע בנפח 1,300 סמ"ק בלבד. ומכיוון שגם אז היו מחירי הרכב בישראל גבוהים במיוחד, עשו היבואנים כל מאמץ כדי לצייד אותנו במכונית הנחשקת, גם אם כזו שמצוידת במנוע "מצומק".

מי רוצה פורד סיירה 1,300?

וכך "זכינו" לראות על כבישי ארץ הקודש מיני מוטציות מוטוריות, כמו פורד סיירה 1,300, סובארו ליאונה 1,300 אוטומטית, לנצ'יה דלתא 1,300, אופל קדט 1,000 ואופל אסקונה 1,300, ועוד חפצים משונים על גלגלים. "עגלות" קראנו להן, כי בקושי "סחבו" בעליות לירושלים, והפעלת מזגן בקיץ (למי שהיה כזה...) גרמה אצלן לבלימה פתאומית ורתיחה קלה של הרדיאטור. זו גם הייתה התקופה שלמנוע 1,600 סמ"ק היו בארץ 16 כ"ס בלבד...

קיבלנו שכל?

אבל בישראל, שפוי ונורמלי הם מצבים זמניים בלבד. וכך, במקום מדרגות מס לפי נפח מנוע, צמחה במהירות מפלצת מיסוי חדשה, המכונה "שווי שימוש ברכב". למעטים שעדיין אינם יודעים במה מדובר, הסבר קצר: רשות המסים רואה בקבלת מכונית צמודה ממקום העבודה הטבה שוות-כסף (מה שנכון), ואותה רשות טוענת כי על הטבה כזו צריך לשלם מס. כמה מס? כאן הסתבכו אנשי המסים שלנו, והחליטו לקבוע מדרגות, או "קבוצות שווי".

וכך הוחלט שמי שמקבל מכונית צמודה שמחיר המחירון שלה הוא, נניח, עד 91 אלף שקל, תירשם לזכותו "הכנסה נוספת" של, 876 שקל בחודש. והכנסה זו תחוייב במס. מי שמקבל מכונית שמחירה בין 91,001 ל-120 אלף שקל, ישלם מס כאילו קיבל עוד 1,111 שקל בחודש. מי שמקבל מכונית שעולה בין 120,001 ל-142,000, ישלם מס על תוספת של 1,339 שקל בחודש וכן הלאה. "קבוצות שווי" אלה מופיעות גם ברישיון הרכב, ועלות הטסט השנתי משתנה אף היא, לפי קבוצת השווי כמובן.

אז מה?

ואיפה הבעיה? כיום, קרוב למחצית שוק המכוניות החדשות בישראל מיועד לזכאים לרכב צמוד, אם ממקום העבודה או באמצעות חברות ליסינג. כלומר, אלה בדיוק האנשים שהדבר שהכי מעניין אותם זה כמה מס ישלמו על המכונית. את התוצאה רואים באולמות המכירה: פתאום מתברר שכמעט כל מכוניות משפחתית-קומפקטית הנמכרת בישראל (יש קרוב ל-20 דגמים כאלה) מצוידת במנוע 1,600 סמ"ק. פתאום כולן עולות 120,000 שקל בדיוק, בהתאם לקבוצת שווי 2.

תקנות אלה "מחשקות" את היבואנים במידה רבה. גורמות להם ללחוץ עד כמה שניתן את מחיר רכישת הרכב אצל היצרן. איך עושים את זה מלבד התמקחות, שממילא עוזרת רק במקרים מסוימים עקב מספרי המכירות צנועים יחסית אצלנו? בעזרת ייבוא גרסאות בסיסיות וחשוב יותר, הורדת אבזור בטיחותי חשוב. וכך, במקום שש כריות אוויר במכונית, בישראל מוכרים אותה עם ארבע בלבד, במקום ארבע עם שתיים. במקום יחידות תאורה מתכווננות ובטיחותיות יותר, מגיעות המכוניות "שלנו" עם יחידות רגילות. מערכות בקרת אחיזה-משיכה-גלגול? יקר מדי. 

וכך, במקום שוק רכב בריא, שהגורמים החשובים בו הם איכות ובטיחות מכונית, שבהתאם להם נקבע מחיר אמיתי ונתח שוק, יש בישראל שוק "עקום", בו הגורם הדומיננטי מכל הוא משרד האוצר, שאחת למספר חודשים מעדכן את מדרגות השווי. ובכך למעשה קובע איזה מכוניות יהנו מקבוצה מספר 2, וייהנו כמובן מנתח שוק גדול ביותר, ואילו יישארו מחוץ לשוק.

וכך, במקום שהנהג הישראלי יבחר מכונית לפי אחיזת כביש, בטיחות אקטיבית או פסיבית, אבזור מפנק ואיכותי או אולי פשוט מספר הכוכבים שקיבלה במבחן הריסוק של EuroNCAP, מה שקובע אצלו הוא האם מס הכנסה ייקח ממנו בכל חודש 300 או 500 שקל.

יש פתרון?

אולי, אפילו כזה שנראה הגיוני ופשוט. למשל, אם אחוז אחד ממחיר המחירון של המכונית, יחשב כשווי לצורכי מס, וחסל סדר קבוצות ומדרגות. דוגמה: עבור מכונית שעולה 120,000 שקל, תיזקף לבעליה הכנסה של 1,200 שקל לחודש, וממנה ייגבה מס. עבור מכונית שעולה 121,000 שקל, תיזקף הכנסה של 1,210 שקל, וכן הלאה. ככה לא צריך "מדרגות" ולא צריך "קומבינות", דוגמת הורדת אבזור בטיחותי, כדי שתכנס ל"קבוצה" מתאימה.