יש סרבן ויש סרבן
ההבדל בין סרבני השמאל והימין נעוץ בעובדה שבדמוקרטיה מתוקנת, תפקיד הצבא הוא להגן על המדינה מפני איומי חוץ ולא על המשטר מפני איומי פנים
לאחרונה נערך סקר ב-ynet (מקושר מימין) שעסק בשאלה האם יש הבדל בין סרבני השמאל והימין?. התוצאות הראו על מספר כמעט זהה של מצביעים שחשבו שאכן קיים יש הבדל ומצביעים שחשבו שלא. הדבר מצביע על חוסר הבנה מדאיג, שהרי ברור למדי שקיים הבדל תהומי בין שני סוגי הסרבנים, מניעי סירובם וסבירות עמדתם.
כדי להבין את אופי ההבחנה בין השניים יש להבין קודם שבדמוקרטיה מתוקנת, תפקיד הצבא הוא להגן על המדינה מפני איומי חוץ ולא על המשטר מפני איומי פנים. על כן, אין זה נהוג להפעיל צבא כלפי אזרחיה כדי לשמור על חוק וסדר או לאכוף את מדיניות הממשל. בדמוקרטיה מתוקנת זהו תפקידם של גופים אזרחיים כמו המשטרה. במקרים בהם הצבא מופעל בתוך גבולות הדמוקרטיה, נעשה הדבר לרוב בנסיבות חריגות ובלתי צפויות, שבהן אין לגופים האזרחיים את המיומנות או המשאבים להתמודד עמן, למשל מבצעי סיוע במקרי אסונות טבע. מצבים אלה, כמעט ללא יוצא מהכלל, אינם תוצר של מדיניות הממשלה, והצבא מופעל בהם - כמעט ללא יוצא מהכלל - במטרה להציל את חיי האזרחים, ולא במטרה לכפות עליהם את רצון השלטון.
לאור זאת, מתעוררת שאלה נוקבת: איך קורה שבדמוקרטיה מתוקנת - כתוצאה ממדיניות מכוונת של השלטון - מתהווה מצב המאיים בצורה כה חמורה על הסדר הציבורי, מצב שרשויות האכיפה האזרחיות אינן מסוגלות להתמודד עמו והשלטון נזקק להתערבות הצבא? קשה להימנע מהמסקנה שבמקרה כזה מדובר בהעדר תבונה שלטונית חמור, שכן קשה להסביר מצב של מעין מרי רבתי, אלא על-ידי תמהיל בלתי מושכל של יהירות, אטימות, וניתוק השלטון מערכי הליבה של ציבורים משמעותיים באוכלוסייה. (אגב, זהו מצב תמוה במיוחד כאשר איום המרי בא דווקא מצד אלה הנחשבים לבני בריתו הטבעיים של השלטון ושבעזרתם זכה ברסן השררה, שררה שאותה הוא מתכונן כעת להפעיל נגדם).
דברים אלה ממחישים את ההבדל הברור והחד בין סרבנות השמאל הישראלי לבין זו של הימין: סרבנות מצד השמאל מבטאת אי-נכונות ליטול חלק בפעילות שתואמת את הייעוד המקובל של צבא במדינה דמוקרטית - קרי פעילות המכוונת לפגוע באויב נוכרי או להתגונן מפניו; לעומת זאת, סרבנות מצד הימין מבטאת אי-נכונות ליטול חלק בפעולה שחורגת מהייעוד המקובל של צבא במדינה דמוקרטית - קרי פעילות צבאית המכוונת כנגד אזרחיה שלה, במטרה לכפות את רצון המשטר.
זאת ועוד, בעוד שמניעי סרבנות הימין נעוצים במדיניות שלטונית הנוגדת באופן בוטה הן את לשון ההבטחות שניתנו לבוחר והן את רוחן, לא כך לגבי סרבנות השמאל. הרי, בניגוד לממשלה הנוכחית שנבחרה על סמך הבטחה מפורשת להימנע מנסיגות חד-צדדיות, אף ממשלה בישראל לא נבחרה על סמך הבטחה מפורשת להתנזר משימוש הצבא בחזית זו או אחרת, כולל הפלסטינית.
אך לא הבחנות איכותיות בלבד מבדילות בין אי-ציות מימין ומשמאל: קיים גם שוני כמותי, שאמנם נובע מהשוני האיכותי. בעוד שסרבנות השמאל נשארה תופעה שולית – על אף כיסוי אוהד למדי בתקשורת - אתה ניתן היה להתמודד בקלות יחסית באמצעות המנגנונים המשמעתיים והמשפטיים הרגילים העומדים לרשות ממשל נבחר; סרבנות הימין – על אף כיסוי עוין למדי בתקשורת - מאיימת להגיע לממדים של מרי אזרחי רחב היקף, שאתו כנראה לא יהיה ניתן להתמודד באמצעות אותם המנגנונים המשמעתיים והמשפטיים.
רצוי שההבדלים הללו יובנו ויופנמו על-ידי אזרחי המדינה. אם סרבנות השמאל תתפשט לממדים משמעותיים של הציבור, התוצאה תהיה שחיקה חמורה ביכולת בהתמודדותו של הצבא מול מקורות איום חיצוניים. לעומת זאת, אם סרבנות הימין תתפשט לממדים משמעותיים, התוצאה תהיה בלימת יכולת השלטון לכפות את שרירות לבו על בוחריו. במקרה הראשון, לא נותר לשלטון אלא להיכנע לרצונו של אויב זר. במקרה השני לא נותר לשלטון אלא לשאול את רצונו של עמו שלו.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
