אבק ירד על מרחבי ערד
מחצבת פוספטים, שעומדת להיבנות ליד ערד, מאיימת לא רק על המוניטין הצח של העיר, אלא גם על חורבת עוזה המקראית (מסוע למחצבים), על קניון נחל קינה (דרך למשאיות) ועל הפרחים הקטנים והגדולים שהופכים עכשיו את הצהוב לירוק
באחד האמשים עצרנו לקפה אצל אולגה. כשמגיעים לא בעונה, לפעמים גם יוצא לדבר עם הבעלהבית. "לפני עשר שנים, חדרה וזיכרון היו בצומת דרכים", סיפר בעצב מפעיל המסעדה, גילי. 'זיכרון' היא זיכרון יעקב, וצומת הדרכים הייתה ההתלבטות בין הפשרת מגרשים לבנייה או שימור המושבה. חדרה בחרה בראשונה, וזיכרון נותרה מושבת ברון ציורית. אולי יש לחדרה הרבה יותר משלמי ארנונה כתוצאה מכך, אבל אם מישהו עוצר שם בשביל לתדלק (ואולי אפילו לתדלק את הבטן אצל ההוא בכיכר) זה הרבה. כיום, כך נדמה, נמצאת ערד על צומת דרכים דומה: להיות עיירת כורים, או להיות עיירת תיירות.
את מסלול הטיול הזה המציאו עוד לפני הכרייה המתוכננת. חברת "רותם אמפרט" מבקשת להקים מחצבת פוספטים על שטח בן כעשרה קילומטרים רבועים, כ-4 קילומטר דרום מערבית מערד ו-3.5 קילומטרים מכסייפה, בשטח שזכה (בעקבות התוכניות) לשם "שדה בריר", על שם ההר הסמוך לו. מי שרוצה לטייל שם מוזמן לגלוש הלאה: להקליק, אפשר גם פה, להדפיס, ולעלות על השביל הכחול העובר במעלה העתיק מנחל חימר לבקעת ערד. הוא לא לתמיד שם.
הכל תלוי בעיני המתבונן
הפעם סיירתי עם דב, הוא דב פוניו שמרכז את קבוצת 'קשר ערד למדבר' וגם את המאבק לסילוק המחצבה. שועל ותיק דב (אם זה לא ברור, זו מחמאה), שיותר מ-50 שנה כובש ברגליים את שבילי המדבר. בינתיים, בשקט בשקט (ערד, אתם יודעים), כבר חתמו לדבריו כמה אלפים על העצומה נגד הכרייה. כחמישית מתושבי העיר. לערד מוניטין של אוויר צח, ומשך שנים ארוכות היא היתה מוקד משיכה לאסטמתיים, ששיעורם באוכלוסיית העיר גבוה פי 4 מבשאר הארץ. עתה, מודאגים בעיר לא רק מהפגיעה בשטחים הסמוכים לה, אלא גם מענני האבק שהחציבה עלולה להעלות על העיר.
מדבר ירוק ופורח זה תמיד מרגש. הגבעות המתונות מתכסות עכשיו עלווה ירוקה, וגם תבואות החורף שמגדלים כאן הבדואים, חרף הפגיעה שלהם בשטחים הפתוחים, משוות להרים הצהובים בדרך כלל יופי יוצא דופן. מצפון מתנשא רכס חברון. האמת היא שההרים הירוקים פתאום - ירוקים רק מרחוק. הכל תלוי בעיני המתבונן, ובעיקר במיקומן. צבעי המדרונות משתנים מלבן של גיר לצהוב של לס, ולצבע החלודה של החזזיות, לחום ולשחור של הצור, וללובן פריחה.
פרחי הבר, אמנם קטנים אך רבים ומגוונים, יותר מרשימים כאן מאשר בצפון השופע. יש בהן הרבה יותר הוד, בשלוש כלניות בודדות באמצע השדה, מאשר באחיותיהן הדרות במרבדים בבארי, ברוחמה, בפורה, או בגבעת הכלניות בואך חוות השקמים, לא כל שכן בכלניות הגליל. כל פעם מחדש מציקה השאלה: אם כל קוץ במדבר הוא פרח, אז מה הוא פרח במדבר?
שביל ישראל עבר כאן עד לא מזמן, ולכבוד הכוונה לחצוב כאן פוספטים הוא הוסט לתוך העיר ערד. גם אם יש מי שמציג את חציבת הפוספטים בשדה בריר כעובדה מוגמרת, יש עוד כמה וכמה תהליכי תכנון שצריך לעבור לפני כן, ובינתיים יש הזדמנות אחרונה לטייל בנופי הגיר והצור.
הדרך החולפת על פני בית הספר לילדי הבדואים שנמצא בפינת השטח המיועד לחציבה מסומנת עתה (משנמחקו סימוני שביל ישראל) בסימון
שבילים כחול. לפחות אם לשפוט על פי על פי הטנדרים-סובארו שחונים לצדי הפחונים ברחבי המדבר, המסלול עביר גם לפרייבט אבל עשו לעצמכם טובה, תגיעו בלי. ככה גם תוכלו להתפתות לקניון נחל קינה שבהמשך. השביל יוצא מהכביש לערד (31) כשלושה קילומטר אחרי הפנייה לתל ערד, ויש אפילו סימון זיהוי: למרות שהוא מרוחק כמה קילומטרים מן הכביש, יש שלט 'בית ספר יסודי אל פורעה'. אם באתם באופניים תשמחו לדעת שיש פה גם תחנת אוטובוס לקווי 388 ו-052, ממש אחת לפני פארק ערד.
הפחונים האלה ירשו את הכינוי של יהדות התפוצות: "הפזורה", ככה קוראים להם היום. העובדה שהפזורה פזורה ברחבי השטח המיועד לכרייה, מעלה את המחשבה שהשיקול בטחינת השטח כאן (הפוספטים בעומק של איזה 30 מטר) הוא אולי גם חלק מהציר היהודי-ערבי, פוליטי. בשטח כבר מתחילים להתגלות סימנים לכך שיש התעניינות ועוינות. הכוונה היא לא לעוינות בין יהודים לערבים, אלא בין עניים לעשירים, בין מי שחיים כאן לבין מי שבאים מלמעלה ורואים 'תא שטח', ובעיקר מה אפשר להפיק ממנו. גל אבנים לרוחב הדרך, מחסום שעליו הסימון הכחול של השביל, משדר את אותה עויינות. לא ברור מי בנה אותו, האם זה מסר לחוצבים או לבדואים, אולי למסמני השבילים, אבל משמעותו ברורה. מוזר.
חוכמת הפרחים הקטנים
מלא פרחים המדבר, מסתירים את מה שהכי יפה בו, האבנים. צהובים וסגולים ולבנים ששמם לא הולך לפניהם, ושאינם משנים לאיש כמעט. לא ממש אכפת אם זו ציפורן חתול או הרדופניון יהודה, זהבית הוא שם של נערה, ושלח הוא שם של עיתונאי. הפרח מנתור אפילו לזה לא זכה. מה שחשוב הוא שגילינו את הזרחן עמוק מתחת לפני האדמה, והוא מחליף את עורקי הנחושת שהביאו פעם את הכסף. הוא יהיה לדשן יצוא ואנחנו, המשקיעים, נהיה דשנים, ואנחנו בעיקר לא רוצים לדעת מה בדיוק זה עושה לבריאות של הצרכן הסופי של אותה חקלאות. לך תשלח עכשיו את התל אביבים ללמוד את חכמת הפרחים הקטנים, לבן כזה יפה, עם חמש כפיות מילימטריות בתור עלי כותרת, מסתתר מאחורי אבן קטנה מן הרוח הנוראית המנערת אותו. רק הסרפדים בחורבת עוזה ענקיים כאילו מישהו דישן אותם במיוחד בשבילנו.
חורבת עוזה ניצבת מעל קניון נחל קינה, הוא ואדי קיינה. קינה, אגב, הייתה גם עיר בגבולה הדרומי של יהודה, ואף כי הקמת המצודה מתוארכת לימי יהושפט אחנו מעדיפים לחשוב שזו היא קינה המקראית, ושקצין המשלט של שלמה המלך דפק פה קופה ממיסוי נחושת. כמו חורבת רדום אותה ניתן לראות בראש קו הרכס שמדרום מערב, היא אחד הביצורים של הדרך העתיקה שעברה מערד (תל ערד) לצפון ים המלח. השביל אולי כחול, אבל פה עברה דרך אדום המקראית. עכשיו מתכננים פה מסוע למחצבים.
לנזק הצפוי לשטח הכרייה עצמו, נוסף נזק גדול לא פחות בדמות נתיב הפוספטים למישור רותם. קניון נחל קינה החוצה את רכס זוהר, הוא קניון צר ועמוק ובו מצוקים יפים של גיר. פוניו מסביר כי הקניון מפותל מאוד, וכי לא יישאר ממנו כלום אם ייפרצו בו דרך למשאיות ולמסוע. הטיול לאורכו, כך הוא מספר, אורך כ-5 שעות, עד לנחל חימר בואך כביש 258. אם הולכים להרוס את הנחל הזה, שיש בו גם מפל וגב מים, ומפעל מים עתיק, לפחות אי אפשר לומר שאין לו שם מתאים. אם כבר חוצבים, לפחות שייסעו מסביב או שיעשו פיר מעלית ומנהרה. אם הם לא מפחדים מההרים, שיחפרו כמה מאות מטרים לעומק וזהו.
כבר נכתב כאן שערד היא הרבה יותר מתחנה בדרך. עתה יש בה גם ועד פעולה וגם סומנו בה סימוני שבילים כמו שלא ראיתם באף עיר. אם אתם מחפשים נקודה להתחבר בה למדבר, תשמחו לשמוע שיש סביב העיר 7 מסלולי טיול מעגליים חדשים: נחל יעלים ונחל טביה, וגם מסלולים המתאימים לרכיבת אופניים בנחל צאלים ובנחל דומיה ובנחל פראים. אולי בכל זאת היא תהייה פעם עיר תיירותית. מרכז למה שקרא איזה מישהו שפגשתי באירופה והתעניין בישראל, 'ואדי walking'.
לפנייה לכתב/ת 
"מדבר ירוק ופורח זה תמיד מרגש"
צילום: גילי סופר
מומלצים
