כל הדרך לשארם
ישראל והפלסטינים ידעו שורת פסגות, ועידות והסכמים בעשור האחרון - מתחילת המשא ומתן בוועידת מדריד, דרך הסכמי אוסלו והכישלון בקמפ דיוויד - עד לפסגה בשארם. ynet מביא את ציוני הדרך העיקריים במגעים בין שני הצדדים. האם הפעם זה יצליח?
שורה ארוכה של מגעים ישירים ועקיפים ידעו ישראל והפלסטינים מאז פתיחת המגעים הרשמיים בין הצדדים בוועידת מדריד, ועד לפסגת שארם א-שייח שתיערך היום (ג'). ynet חוזר אל הרגעים הרבים שבהם נדמה היה כי שני הצדדים עומדים בפתחו של הסדר. האם גורל הפסגה הנוכחית יהיה שונה?
ב-18 בספטמבר 1978 נחתם בקמפ דייוויד הסכם השלום בין ישראל לבין מצרים. בעקבות לחץ כבד של הנשיא המצרי אנואר סאדאת הסכים ראש ממשלת ישראל אז, מנחם בגין, לכלול בהסכם השלום סעיפים המכירים בזכויות העם הפלסטיני ולהעניק לפלסטינים אוטונומיה מלאה בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה. הסכמות קמפ דייוויד הנוגעות לפלסטינים לא הובילו לפתיחת משא ומתן בין הצדדים עד לפתיחתה של ועידת מדריד 13 שנה לאחר מכן.
30.10.1991 - ועידת מדריד: ניצחונה של ארה"ב במלחמת המפרץ הראשונה והקואליציה הבינלאומית שנוצרה במהלך המלחמה הולידו כמה חודשים לאחר תום המלחמה את הקמתה של ועידה בינלאומית לפתיחת שיחות שלום במזרח התיכון. הוועידה זומנה על-ידי מזכיר המדינה האמריקני, ג'יימס בייקר, ושר החוץ הסובייטי, בוריס פנקין, וייחודה היה בכך שכמעט כל מדינות ערב השתתפו בה. בנוסף לנאומים של הנשיאים ג'ורג' בוש ומיכאיל גורבצ'וב, נאמו גם ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, ושרי החוץ של ירדן, לבנון, מצרים וסוריה.
הפלסטינים שהשתתפו בוועידה מונו על ידי יו"ר אש"ף דאז יאסר ערפאת, אבל באופן רשמי היו חלק ממשלחת ירדנית-פלסטינית. היתה זו הפעם הראשונה שפלסטינים השתתפו באופן ישיר במשא-ומתן מדיני עם מדינת ישראל. מסלול המשא ומתן בין המשלחת הישראלית לזו הירדנית-פלסטינית התבסס על תוכנית האוטונומיה מקמפ-דייוויד. השיחות נמשכו גם לאחר סיומה של הוועידה, אך לא הובילו לתוצאות של ממש עד לתחילת השיחות החשאיות באוסלו.
בעקבות ועידת מדריד נפתחו שיחות דו-צדדיות בין ישראל עם משלחת סורית, משלחת לבנונית ומשלחת ירדנית-פלסטינית ב-10.12.91, ושיחות רב-צדדיות עם מדינות ערב בהשתתפות מדינות נוספות, שהראשונה שבהן התקיימה ב-28.1.92, אך שוב, גם הן לא הובילו להישגים של ממש פרט לעצם קיום השיחות.
ספטמבר 1993 - תהליך אוסלו
13.9.1993 – הסכם אוסלו א': בתאריך זה חתמו ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, ויו"ר אש"ף דאז, יאסר ערפאת על הסכם ההכרה ההדדית והצהרת העקרונות בין ישראל לפלסטינים. היה זה ארבעה ימים אחרי שחלה פריצת דרך משמעותית בין הצדדים – פריצת דרך לה קדמו שנתיים של מגעים חשאיים בין הצדדים שהחלו באוסלו. ב-9 בספטמבר 1993 שיגר ערפאת איגרת לרבין , בה פירט מספר הצהרות חשובות.
בין הצהרות אלה ניתן לציין את ההכרה של אש"ף בזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון; קבלת החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338; התחייבות להגיע לפתרון הסכסוך בדרכי שלום; זניחת השימוש בטרור ובסוגי אלימות אחרים; נטילת אחריות על כל מרכיבי אש"ף לשם הבטחת שיתוף הפעולה מצידם ומניעת הפרות ההסכם תוך התחייבות להעניש את המפרים.
כמו כן, אישור כי הסעיפים באמנה הפלסטינית השוללים את זכות קיומה של ישראל אינם תקפים עוד; התחייבות להגיש לאישור המועצה הלאומית הפלסטינית את השינויים הנדרשים באמנה. בעקבות איגרת זו הכירה ישראל באש"ף כנציג הפלסטינים בשיחות השלום.
בהצהרת העקרונות המשותפת תוארה בקווים כלליים ההצעה להסדרי ביניים של ממשל עצמי. ההסדרים בהצהרת העקרונות כוללים כינון מיידי של שלטון עצמי פלסטיני בעזה וביריחו; העברת סמכויות מוקדמת לפלסטינים בגדה המערבית והסכם בדבר ממשל עצמי ובחירת מועצה פלסטינית.
עוד הסכימו הצדדים על שורה של עקרונות: תקופת ביניים בת חמש שנים של שלטון עצמי פלסטיני; דחיית הדיונים בסוגיות של הסדרי הקבע (כגון ירושלים, פליטים, התנחלויות, הסדרי ביטחון וגבולות ועוד) עד למשא-ומתן בנושא זה, אשר יחל לא יאוחר מהשנה השלישית של תקופת הביניים; ההסכם על הסדר הקבע, שיושג כתוצאה ממו"מ זה, נועד להיכנס לתוקף חמש שנים לאחר תום תקופת הביניים.
4.5.1994 – הסכם "עזה ויריחו תחילה": בתאריך זה חתמו רבין וערפאת בקהיר על הסכם "עזה ויריחו תחילה" (הסכם קהיר). זאת, אחרי תקרית מביכה על בימת הטקס, בה חולל ערפאת משבר של הרגע האחרון וסירב לחתום על המפות. אחרי קללה עסיסית מנשיא מצרים, חוסני מובארק, ולחץ בינלאומי תקיף, בשידור חי, נחתמו ההסכמים בהם סוכם על נסיגת כוחות צה"ל מאזורי עזה ויריחו והקמת משטרה פלסטינית. הגבלת הנסיגה לאזורים אלה נועדה לשמש מעין "מקרה מבחן" לנכונותו של אש"ף לקיים את הצהרותיו בדבר נטישת דרך האלימות וכן ליכולתו של הארגון להשליט את סמכותו בפועל על התושבים.
הוועידות הכלכליות: במקביל, זימן תהליך אוסלו את שילובה של ישראל, ולו באופן חלקי, ביחסים הכלכליים במזרח התיכון. ועידת קזבלנקה הייתה הוועידה הכלכלית הראשונה למזרח התיכון וצפון אפריקה (MENA) במסגרת ועידות כלכליות שהחלו להתקיים לאחר שנחתמו הסכם הצהרת העקרונות והסכם השלום ישראל-ירדן. התקיימו ארבע ועידות: בקזבלנקה שבמרוקו ב-1994, בעמאן בנובמבר 1995, בקאהיר בנובמבר 1996, ובדוחה שבקטאר בנובמבר 1997.
28.9.1995 – הסכם "אוסלו ב': רבין וערפאת שבו לוושינגטון וחתמו על הסכם טאבה ("הסכם אוסלו ב"). הסכם זה היה הסכם ביניים שנועד להרחיב את הממשל העצמי הפלסטיני ולהעביר סמכויות ואחריות בשטחי הגדה המערבית ובעזה לידי מועצה פלסטינית שתיבחר בבחירות. ההסכם הגדיר, למעשה, את מערכת היחסים בין ישראל לבין הפלסטינים בכל התחומים. הסכם זה התקבל בסערה בכנסת ובדיון הציבורי בארץ ובעקבותיו נרצח ראש הממשלה, יצחק רבין.
17.1.1997 – הסכם חברון: לאחר תקופה קצרה בה כיהן שמעון פרס כראש הממשלה בפועל, במקומו של רבין, הפסיד פרס בבחירות לבנימין נתניהו במערכת בחירות צמודה וסוערת. נתניהו, שעלה לשלטון ביוני 1996, התנער בתחילה מהסכמי אוסלו, אולם לאחר פרוץ אירועי מנהרת הכותל, נועד נתניהו עם ערפאת וחתם ב-17 בינואר 1997 במחסום ארז על הסכם חברון – המהווה השלמה של החלק הראשון של הפעימה הראשונה. ההסכם קובע שרוב שטחי העיר יעברו לשליטה פלסטינית מלאה וחלק קטן של העיר, שבו מרוכז היישוב היהודי וכן 40 אלף תושבים פלסטינים, יישאר בשליטה ישראלית.
23.10.1998 – "הסכם וואי": הסכם חברון לא היה המסמך האחרון עליו חתם נתניהו. באוקטובר 1998, בתום משא ומתן מרתוני בתיווכו של נשיא ארה"ב ביל קלינטון והמלך חוסיין, חתמו ישראל והרשות הפלסטינית בבית הלבן על מזכר וואי. הסכם וואי הוא למעשה יישום הפעימה השנייה הקבועה בהסכמי הביניים. במסגרתו הסכימה ישראל לנסיגה מ-13 אחוזים משטחי הגדה, שתבוצע בשלבים, בתמורה לצעדים שינקטו הפלסטינים, כגון הגברת המאבק בטרור, הגברת שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לבין הרשות ומעצר מחבלים.
4.9.1999 – מזכר שארם א-שייח: לאחר שניצח בבחירות במאי 1999, האיץ ראש הממשלה, אהוד ברק, את התהליך המדיני עם הפלסטינים וחתם ב-4 בספטמבר של אותה השנה על מזכר שארם א-שייח (המכונה גם "הסכם וואי המתוקן"), שקבע דרך ליישום כל הסכמי הביניים שנחתמו בין ישראל לפלסטינים מאז 1993. המזכר קבע לוח זמנים בן ארבעה וחצי חודשים להעברת שטחים לאחריותה המלאה של הרשות הפלסטינית, הזכיר את הנסיגה משטחים בגדה - שלוש הפעימות המפורסמות - וקבע לראשונה מנגנון לפתיחת משא ומתן על הסכם הקבע בשילוב מימוש הסכמי הביניים.
13.9.1999 – תחילת המגעים בנושא הסכם הקבע: הסכם אוסלו קבע תקופת מעבר של חמש שנים שבסיומן ידונו הצדדים על הסכם קבע. אחרי שחמש השנים הוארכו בשנה נוספת, הכריזו הצדדים ב-13 בספטמבר באופן רשמי במחסום ארז על פתיחת המשא ומתן על הסכם המסגרת להסדר הקבע. הסכם המסגרת אמור להתוות את הקווים הכלליים של ההסכם הסופי ולפרט לוחות זמנים להמשך המו"מ על הפרטים הקטנים.
5.7.2000 – פסגת קמפ-דיוויד: לאחר שורה של מגעים חשאיים וגלויים בין הצדדים, נפתחה פיסגת קמפ דייוויד, שבמהלכה היה ניסיון להגיע להסכם המסגרת על הסכם הקבע.
ראש הממשלה, אהוד ברק, יצא לפסגה עם הצהרות שאפתניות "לשים סוף לסכסוך עם הפלסטינים" ו"לקבל הכרעות בסדר גודל של בן גוריון". חרף התקדמות רבה בכל התחומים, לרבות בסוגיית ירושלים, המו"מ התפוצץ, תוך החלפת ההאשמות הדדיות על האחריות לכישלון. החלל הריק שנוצר בעקבות כשלון השיחות לא איחר לתת את אותותיו וב-28 בספטמבר 2000, אחרי ביקורו של יו"ר האופוזיציה דאז, אריאל שרון, בהר הבית, פרצו האירועים האלימים בשטחים, אותם מכנים הפלסטינים "אינתיפאדת אל-אקצה".
16.10.2000 – פסגת שארם א-שייח: לאחר פרוץ האירועים האלימים בשטחים ניסה נשיא ארה"ב דאז, ביל קלינטון, להפעיל את כל כובד משקלו כדי לשוב לנתיב המו"מ. ב-16 באוקטובר התכנסה פסגה נוספת בשארם א-שייח בחסותו של קלינטון, ובנוכחות ברק וערפאת, במאמץ להביא לקץ האינתיפאדה.
כעבור יום הודיע הנשיא קלינטון כי הושג הסכם על הפסקת אש בין הצדדים, נסיגת כוחות צה"ל, וחידוש המשא ומתן כעבור שבועיים. בפועל הביא ההסכם לרגיעה זמנית בלבד בלחימה.
ינואר 2001 – "מתווה קלינטון": חמישה ימים אחרי פסגת שארם א-שייח פרסם הנשיא קלינטון את תוכניתו להסדר קבע בן הצדדים. בתוכנית נקבעו מספר עקרונות בסיס וגבולות בתוכם חייבים הצדדים להגיע להסכם: הפלסטינים יקבלו 90-100 אחוז מהשטחים; יכונן מנגנון שיאפשר את פתרון בעיית הפליטים באורח מעשי, אך הוא לא ישנה את אופיה הדמוגרפי של ישראל; ירושלים: שטח שמיושב בערבים – יהיה שייך למדינה הפלסטינית, שטח שמיושב ביהודים - לישראל, חלוקה לפי אינטרסים בעיר העתיקה ועוד.
בינואר 2001 זמן קצר לפני תום כהונת ממשלתו של אהוד ברק והבחירות לראשות הממשלה, נפגשו הצדדים בטאבה בניסיון להחליט על הסכם קבע (על בסיס הצעותיו של הנשיא קלינטון). לאחר ששה ימים של משא ומתן מרתוני הופסקו השיחות בפרסום הצהרה משותפת, אך ללא הסכם. בפועל, המשיכה האינתיפאדה להתלקח. חודש אחר כך הפסיד ברק בבחירות ליו"ר האופוזיציה, אריאל שרון.
24.6.2002 – "מפת הדרכים": לאחר קרוב לשנתיים בהן לא חלה כל התקדמות בתהליך המדיני ועל רקע המשך האינתיפאדה, הציג נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש מתווה לחידוש התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים, שזכה בתואר ”מפת הדרכים”.
מטרת "מפת הדרכים" כפי שהוצגה היתה להתקדם בפתרון הסכסוך תוך ביצוע צעדים הדדיים של שני הצדדים בתחום הביטחון והכלכלה, בתחום ההומניטרי ובתחום הקמת המוסדות, תחת חסותה של הרביעייה (הקוורטט: נציגי ארה"ב, האיחוד האירופי , רוסיה והאו"ם).
היעד הוגדר כיישוב סופי וכולל של הסכסוך הישראלי-פלסטיני עד שנת 2005 והקמת מדינה פלסטינית בשטחי יהודה שומרון ועזה, שתושג לאחר שיושם קץ לאלימות ולטרור הפלסטיני נגד ישראל. למרות שלא מומשה בהתאם ללוח הזמנים המתוכנן, נותרה "מפת הדרכים" כמתווה עתידי לפתרון הסכסוך הישראלי- פלסטיני, בעיקר בשל תמיכתם הרציפה של הממשל האמריקני ומדינות נוספות בעקרונותיו.
4.6.2003: פסגת עקבה: נשיא ארה"ב בוש, ראש הממשלה שרון וראש הממשלה הפלסטיני אבו מאזן נועדו בעקבה, ובסיום הפסגה הביעו את מחויבותם לסיום העימות הנוכחי בין ישראל לפלסטינים ולהקמת שתי מדינות לשני העמים.
אבו מאזן הבטיח: "נשים קץ לאינתיפאדה החמושה", והזכיר את סבלו של העם היהודי. שרון התחייב לפנות מייד מאחזים בלתי-חוקיים, וציין כי ישראל תכיר במדינה פלסטינית בעלת "רציפות טריטוריאלית".
18.12.2003 – "תוכנית ההתנתקות": לאחר התמשכות הקיפאון בתהליך המדיני, הציג ראש הממשלה אריאל שרון את תוכניתו להתנתקות חד-צדדית מרצועת עזה. פרטיה המלאים של התוכנית הוצגו באפריל 2004, אז הודיע שרון כי בכוונתו להוציא לפועל תוכנית התנתקות והיפרדות ברצועת עזה, אשר תכלול פינוי יישובים יהודיים מגוש קטיף וכן מספר ישובים בצפון השומרון. התוכנית נועדה להתבצע ללא קיום משא-ומתן עם הפלסטינים וביצוע התוכנית מיועד לשנת 2005. שרון הצהיר כי היא איננה סותרת את מפת הדרכים אלא מהווה חלק ממנה.
לפנייה לכתב/ת 
