רמת הגולן: האל פאן והאלילה פאניקה

בשבילי, טיולים שאינם עוברים דרך נתב"ג הם טיולי כפייה, וכולם מזכירים את הטיול השנתי הארור מהתיכון. מעולם לא היתה ברורה לי הלהיטות הכרוכה במאמץ פיסי מעיק להספיק לראות עוד אתר, עוד מבצר, עוד שלולית מים מעופשים שמכונה אגם או נחל. לכל אחד מכם הייתה בתיכון אחת כמוני, שישבה בספסלים הראשונים, שלא השתתפה בקטעים עם החבר'ה, שתיעבה את המוזיקה ברדיו של הנהג ונעטפה באוזניות של הווקמן מהבית, ובכלל - הפגינה לכל אורך הטיול פרצופים מעונים. אז זו אני, לא נעים מאוד, אבל צריך כי כולם נוסעים.

תמיד חשבתי שכשאהיה גדולה ועצמאית הכורח ייעלם אבל הוא עדיין צץ מדי פעם, במיוחד מאז שיש לי משפחה משלי. והנה, עמותת התיירות של רמת הגולן יזמה סיור לעיתונאים באתרים בהם היא גאה במיוחד, ואותי בחרו כנציגת ynet. עכשיו בטח

תרוצו לסוף ותצפו לסיום שמדווח כמה הוקסמתי מהנופים, וכמה אני מוכנה לרדת מדרכיי העצלות, ובכן, בערך: לא בקור הפולשני ששורר בימים אלו ברמה, אבל בעוד חודשיים, עם קטיף פירות היער – למה לא.

כל זאת לא בא להכחיש שהרמה אכן מצטיינת בכמה מהאתרים ההיסטוריים והארכיאולוגים המרשימים שיש לנו, ואם אתם כבר קופצים לגלוש בגבבת השלג על הר החרמון, כדאי שתגלו עוד כמה אתרים שהשהייה בהם מרחיבה אופקים והשראה.

החיים הטובים, לפנה"ס

אמנם אסור לרחוץ בנחל הבניאס, אבל אפשר ליהנות מביקור בשמורה היפה והפראית, בחזיתה הר סלעי עתיר צמחיה (כרמלית נאה- פרח סגול מרהיב) ועיזים מקפצות, ובמורדה שוצף מעיין בניאס. אם עולים לגומחה הגבוהה יותר בשמורה לומדים שהייתה בתקופה ההלניסטית מקום בו קידשו בטקסים פגאניים את פסלו של האל פאן. כמה שמחתי לדעת שלאל המיתולוגי ולי יש תכנים משותפים שכן שמו של אל זה נגזר מהמילה פאניקה, וזאת על הפאניקה שעורר בבנות הים עת חילל בחליל הרועים המיוחד שהמציא ושעט אחריהן בעודן נמלטות ממנו. אחת מהן בכל זאת נעתרה לחיזוריו, ושמה היו "אקו" (הד).

אותה פאניקה בהחלט התעוררה אצלי בסיור בגשם עקשן ובמסלול בוצי שנקרא מסלול אגריפס, לאורך נחל נמרוד. זהו מסלול ידידותי, חצי שעת הליכה לטיילנים קלי רגליים. נמרוד הוא נחל רומנטי וסוער, חבוי בין צמחיה ועצים עתירי ירוק שענפיהם נשרכים במימיו באופן פואטי. זו המלצה מורבידית במקצת, אבל זה לגמרי המקום האידיאלי לאופליות להפוך למיתוס.

כל אביזרי הטבע המצטיינים האלו מקבלים ביקורים של צבאים, איילים, כבשים, נמיות וחיות אחרות על בסיס יומי. ועוד: כמעט בקצה המסלול ממתינה טחנת קמח עתיקה, שמנוהלת בידי דרוזים, אלו גם מכינים במקום פיתות, ומוכרים

אותן עם ציוד נלווה. זו אחת הטחנות הגדולות להפקת קמח, שמנוהלת עדיין בשיטה העתיקה, כשהכוח של המים מניע את המכונה. בסופו של המסלול מגלים שרידים ארכיאולוגים מארמונו של אגריפס, שחלקים ניכרים משרידיו (מאה שניה לפנה"ס) נחשפו רק לפני שנים אחדות. במקום תעלות מים, שרידי בית מרחץ וסאונה, מבנים מקומרים וחלק ניכר מהרחוב הראשי בעיר פניאס הקדמונית. הורדוס הגדול היה ודאי גאה בטעמו הטוב של אגריפס אחיינו, שאהב את החיים הטובים.

לידיעת הגולש דיוויד לינץ'

כמה מאות מטרים מהשמורה מצוי מפל סער, שמעליו עמדת תצפית גבוהה ולא מגודרת באופן בטיחותי מספיק (במיוחד אם אתם מגיעים עם ילדים קטנים). המפל מרשים. יש בו זרימה חזקה עכשיו, והוא מתחבר ב"תפר" שבין סלעי הגיר של החרמון וסלעי הבזלת של הגולן, ונשפך לנחל החרמון (בניאס).

נציג עמותת התיירות, סוג של מתנחל לייט בדובון צבאי, תיאר בהתלהבות איך העמותה מתכוונת לשפץ ולהשקיע באתרים היסטורים בגולן "כדי שאנשים יזכרו שיש פה עוד אתרים חוץ מהחרמון. אנשים לא יודעים, ואנחנו הולכים לפתח את הגולן ולהפתיע את המטיילים הישראלים, אני מאמין שנראה פה שגשוג גדול אחרי ההשקעה", אמר בתקווה. "אלא אם אסד, ההוא מעבר לגבול, יקלקל לכם", העירה עיתונאית צינית, והלה ענה מיד, "מי שיכול לקלקל זה רק היהודים", והזכיר רטוריקה של מתנחלים אחרים, פחות סימפטים.

אחר כך ממשיכים למצודת נמרוד אדירת המימדים, שנבנתה על שלוחה של הר חרמון וצופה על החרמון, שאפוף בענני צמר לבנים כבדים, ומסביבה

תצפיות גם על הגולן ועמק החולה. בפתח המצודה חיכה לנו מדריך מקומי בשם אסד, כמה סמלי, שנשא בגאווה שפם שעמיר פרץ יכול רק להתגעגע אליו, והזהיר שאם נעבור את חלקה המזרחי נמצא את עצמנו באדמה סורית ללא דרך חזרה.

עיתונאים נועזים ממני היו חושבים אולי לבדוק את הגבולות ואולי לצאת עם סיפור, ואני מיררתי קללות וקיתונות תלונות על הקור הנוראי, החודרני והברוטאלי ששרר שם, בשילוב גשם חסר רחמים. "קחי את זה כחוויה", אמרה לי מדריכת הטיולים כתומת השיער הקצוץ מעמותת התיירות ומיד העלתה באוב עשרות סיטואציות כאלו מאותם טיולי תיכון כפויים. אבל בעידן הזה מטיילים קצת אחרת, ובמסעדה של מלון רימונים בנווה אטיב מבינים את זה והכינו ארוחת צהריים בגוון מזרחי, עם הרבה מאוד מזטים, ולא שום דבר שמצדיק נסיעה מיוחדת.

בערבו של יום הגענו ליער אודם, שנקרא גם יער האיילים. בחמש אחר הצהריים שררה בו כמעט עלטה. השילוב עם הערפל הכבד והסמיך, והעצים הדרמטיים והעירומים היוו ביחד אתר צילום שדיוויד לינץ' היה הורג בשבילו, או בתוכו לפחות. כדי להעמיק את המסתורין, במעבה היער מצויות כ-200 "ג'ובות", בורות געש בעומק של עד 20 מטר, שחוקרים טוענים שנוצרו ע"י מטר מטאוריטים ואין כמוהן בשום מקום בארץ, ובמרכז היער, ה"ג'ובה הגדולה", שקוטרה כ-200 מטר. אבל מי הגיע לראות אותה. עם כל הפאתוס הזה, בסוף נמלטתי למיניבוס עם החימום ושקעתי בפנטזיות על אמבטיה ועל הקפה החם והמתוק בתל אביב.