אתה יודע מה זה לפנות מיליון עציצים?

גשם זלעפות ירד ביום שלישי השבוע בגוש קטיף. השבילים בין החממות הרבות הפכו לבוציים. סערה קצת אחרת התנהלה באותה שעה בוועדת הכספים בכנסת, שם דנו באישור חוק פינוי פיצוי במתכונתו החדשה. אבל את אניטה טוקר (59), מנצר חזני, חקלאית כבר למעלה מעשרים שנה, מומחית לגידול עלי סלרי, לא עניינו הוויכוחים בבית המחוקקים, כמה כסף בדיוק יוסיפו להצעה המקורית ומה דעתו של ח"כ דניאל בנלולו. "כל שתיל שאני שותלת כאן", היא אומרת כשהיא מפלסת את דרכה מביתה לכיוון החממות, "רק מחזק את האהבה שלי למקום הזה. אני מדברת לשתילים, אפילו קוראת להם בשמות. מי שרוצה שלא נהיה פה, לא רוצה שנעסוק יותר בחקלאות, רוצה שנרגיש רע".

אניטה לא לבד. החממות שלה תופסות רק שבעה מתוך 5,000 דונם של גידולים בגוש קטיף, של חקלאות מגוונת שנוצרה כמעט כנגד כל הסיכויים. החקלאים בגוש קטיף אובדי עצות, "תמונה מהקיר אני לא מסוגל להוריד, אתה יודע מה זה להעביר מיליון עציצים?" שואל שלמה וסרטיל, מגדל צמחי הגרניום מגני טל. תכנית ההתנתקות מנקודת מבטם של מגדלי העגבניות, התבלינים, הפלפלים האורגניים, החסה והשמיר.

מדי יום עושה טוקר את דרכה מחממות הסלרי שלה בנצר חזני למפעל הירקות בכפר דרום. היא מעמיסה על רכבה מאה ארגזים, ובכל אחד מהם

 20 ראשי סלרי שרק היא ומעטים יודעים לגדל. "זה סלרי ללא תולעים", היא שולפת מהאדמה כמה עלים ירוקים שמדיפים ריח של טריות, "ואני מצליחה לגדל אותו בכל עונות השנה שזה לא פשוט".

טוקר, שהפכה במרוצת 28 השנים בגוש קטיף כמעט לד"ר לסלרי, עושה כל ביכולתה שלא להיות מודאגת מהמצב המדיני-פוליטי. "אני לא מתמודדת עם השאלות האלה של מה יהיה ולמה, הראש שלי בשתילים. הגעתי לכאן שהיו רק דיוניות של חול, אמרו לי שאי אפשר לגדל פה כלום, אבל אני וחברים רבים הוכחנו ההפך. רק השבוע, בדרך לכפר דרום, עצרו אותי חיילים ליד סמוך לציר כיסופים, אמרו לי שאולי יש מחבלים, וליוו אותי בנסיעה. למרות הכל, הטרור, הפצמ"רים, אנחנו חזקים ואוהבים את המקום הזה".

טוקר לא מתכוונת לרגע להפסיק לשתול את זרעי הסלרי. החממות שלה מצויידות במכשור מתקדם, והיא מאזנת בין אוצרות הטבע של גוש קטיף כמו הקרבה לים, מזג האוויר והלחות לטכנולוגיה. "התחושה שלי", היא אומרת בכעס, "שראש הממשלה רוצה להרוג לנו את הנשמה, את הרוח החיה, שלא נמשיך בחקלאות. הכי מוזר שרק אחרי שעשו חוק, הצביעו כל מיני הצבעות, פתאום חברי הכנסת מגיעים לפה, מתרשמים. למה עכשיו באים ולא לפני שמרימים את היד?"

פתאום, צו המילואים נראה אחרת

חקלאית אמיתית גם דואגת לדור הבא. גם ילדיה של אניטה עוסקים בחקלאות. אביאל (32) הוא אחד מהם. כבר שש שנים הוא מגדל עגבניות שרי בשטח של שמונה דונם, שמזכירות יותר צורה של תמר מאשר עגבנייה. כל שבוע הוא קוטף למעלה מ-3 טון עגבניות ובתוך ימים ספורים הן עושות דרכן לאירופה, חוץ מזה הוא גם מגדל שמיר, כוסברה ועלים שונים, עוד 12 דונם. כפות הידיים השחורות מסגירות את העיסוק היומימי בחממות.

"לא קראתי אפילו את החוק הזה", אומר טוקר הבן על פינוי פיצוי, "זה בכלל לא רלוונטי לחשוב על העברת חממות, זה הון תועפות". את העלים הירוקים הוא שותל בצורה מחזורית וקוטף בכל חודש וחצי, אבל העגבניות זה כבר סיפור אחר לגמרי. השתילה מתחילה בקיץ, באוקטובר מתחיל הקטיף והשיווק נמשך עד ליוני. "אני לא מתכוון לעשות שום שינויים", הוא מכריז, "ממשיך את העבודה כרגיל, יש לי חוזים, אנשים שמחכים לסחורה, אי אפשר פתאום להפסיק הכל".

אביאל, ששירת בסדיר בחטיבת גולני ("הייתי סמל מחלקה מורעל"), לא הפסיד מאז שהשתחרר בגיל 21 אף יום מילואים. לפני ימים ספורים קיבל צו לאימון לחודש מרס. פתאום הוא חש לא בנוח, זה לא היה מה שהיה פעם. "שדבר אחד יהיה ברור", הוא אומר, "אני למילואים האלה אתייצב, אין דבר כזה להתחמק ממילואים, אבל המוטיבציה נפגעה, הרי אותו רמטכ"ל ייתן פקודה לחייל אחר לבוא לפנות יישובים. סיכנו את החיים שלנו בשביל המקום הזה, מה לא עשינו ופתאום הכל משתנה? זה פשוט משבר. מה עם כל הדם שנשפך פה?"

למה שרון זורק אותנו לכלבים?

לפני כחודשיים פגעה פצצת מרגמה בביתן בחממות בגני טל. פועלת תאילנדית בת 20 שעסקה בהכנת ארוחת הערב נפגעה באורח קשה ומתה מפצעיה. "כל המשפחה שלה שעבדה כאן, שש נפשות, חזרה לתאילנד", מספר שלמה וסרטיל (56), שמגדל גרניום, בעיקר לייצוא לצרפת, הולנד וגרמניה, וכן תבלינים בחממות שמשתרעות על פני 35 דונם. וסרטיל, שמעורב במאבק כנגד תכנית ההתנתקות ומרבה לבקר בכנסת, העדיף השבוע את העבודה המשרדית על פני עיסוק בהצבעה בוועדת הכספים. "זאת בחירה בין גרוע לגרוע מאוד", הסביר, "אם ראש הממשלה היה בא ואומר שכעת נוצרה מציאות חדשה, עולם ורוד, וגוש קטיף זה המחיר, אנחנו לא נהיה המכשול, אבל לא כך הם פני הדברים, בפועל הוא זורק אותנו לכלבים בלי פרנסה, בלי מפעל חיים, בלי בית, בצורה משפילה ומבזה. למה? במה חטאנו?"

עיניים רבות בקרב החקלאים בגוש קטיף נשואות לעבר וסרטיל וחבריו המעטים שמגדלים גרניום. מדובר בצמחים שאמורים להישתל באדמה ממש

את וסרטיל לא מעניין הכסף, "לא ביקשתי להתפנות, עושים כל מיני תיקונים בחוק שאין בהם כמעט כלום, שום הבדל. אני לא רוצה מתנות, אבל אם באמת יש תכנית לפינוי, אי אפשר לנקוב בכאלה סכומים מגוחכים, לתת מעין פיצוי על הבית בלי להסתכל כמה כסף הושקע במטבח ואם אני לא זז מיד הופכים אותי לעבריין. ואני, למשל, מה אני אעשה מחר במקום אחר, איפה צריכים מומחה לגרניום?"

25 שנה מטפח וסרטיל את החממות שלו, פיתח קשרים עם נציגים מאירופה שרק ממתינים בכיליון עיניים לגידולים שלו ושל חבריו. "הגרמני כבר לחוץ, שואל מה עם הסחורה, האם יהיה בחודשים הקרובים, פתאום אני שומע שהמצרים, על הגב שלנו, התחילו לגדל גידולים שונים, להציע את זה לאירופאים, כבר עכשיו נגרמים לנו נזקים ומה שרון עושה? יותר דעת קהל נגדנו, אנחנו אלימים, אנחנו נלחם בחיילים, נפתח באש... גרפיטי אחד נגד שרון לא תמצא כאן, הכל פרובוקציות".

וסרטיל לא רואה בדמיונו כיצד הוא מעתיק את החממות שלו למקום אחר, או לפחות לא רוצה לדמיין. את היישובים החדשים, חלוצית ושלומית, שמתכוונים להקים בתחומי מועצה אזורית אשכול עבור המתנחלים המפונים, מכנה וסרטיל "בזיונית וזדונית". ולא, הוא לא מתכוון לרגע לזנוח את העציצים שלו או חלילה לעקור אחד מהם. "גם יונה לבנה שדוחקים אותה לפינה, נושכת", הוא מסכם את הרגשתו.

אנחנו אזרחים, לא גנבים

גם בחממות הפלפלים האורגניים של סילבן בזיז (45) מגדיד, ההרגשה דומה. "כרגע ישנה אי-ודאות מוחלטת לגבי העונה הבאה. מה להשקיע, כמה, מה להגיד ללקוחות, פתאום הסוחרים מחו"ל מבקשים לראות תכניות לגידול מחוץ לגוש קטיף". בזיז, 20 שנה בגדיד, שהקים חברה עצמאית לייצוא, מודאג אבל מנסה להשאר רגוע. הוא מגדל לא רק את הפלפלים הצבעוניים, גם תבלינים, חסה, מלפפונים. גידולים על פני 50 דונם. הכל נקטף בגוש ומגיע דרך הים והאוויר לצלחת של הבריטים, ההולנדים והגרמנים.

ביום שלישי, דקה אחת לפני השעה חמש בערב, הוא התעדכן לראשונה דרך האינטרנט על תוצאות ההצבעה בוועדת הכספים על חוק פינוי פיצוי. הבעת הפנים שלו כשעיניו קראו את הכותרת, אמרה הכל. "אנחנו מבקשים רק דבר אחד", הוא אומר זמן קצר לאחר שעבר ברפרוף על הידיעה, "שיתייחסו אלינו כמו לכל אזרח ולא כמו לגנבים. אנחנו אוהבים את המקום הזה, בנינו בו את ביתנו, הפרחנו אותו, זכינו להצלחה גדולה בחקלאות, לא רוצים לעזוב. באה הממשלה ולא רק שרוצה לזרוק אותנו מפה, אלא להפוך אותנו לפליטים, לפושטי רגל. אתה יודע כמה שווה המוניטין שלי בתחום החקלאי, כמה דם ירקתי כדי להגיע למעמד מסוים - מישהו משלם לי על זה? זה לא לקום ולעזוב עוד מקום. הקמתי כאן מפעל חיים".