מע'ר: די בשמועה כדי להבעיר אש

לילה לא שקט ירד על מע'ר. כפר בגודל של עיר קטנה, והחושך מכסה כעת על זגוגיות מנופצות, בית מרקחת שרוף, מפעל קטן של קליית קפה שאתמול עוד נדפו ממנו ריחות מבורכים, חנות ספרים שנחרכה כליל. כל בתי העסק הללו שייכים לנוצרים מתושבי הכפר, שבימים כתיקונם יחסיהם עם שכניהם הדרוזיים הם לגמרי נאותים, אם לא יותר.

לאחר כמה שעות של רגיעה, התחדשו אמש (שבת) המהומות במע'ר שהחלו בסוף השבוע. נפגעו שמונה תושבים ושלושה שוטרים. כוחות גדולים של משטרה נותרו בכפר במהלך הלילה, בניסיון למנוע את המשך העימותים וביצעו מספר מעצרים.

מי שעבר בחשיכה, בכביש הראשי המתפתל על הגבעות, יכול היה לראות בקושי - ועדיין לא לספור בדיוק - את הבתים השרופים, את פגרי החזיזים ברחובות ואת האנשים הזועמים והמבוהלים מזה ומזה. כולם גרים זה בצד זה שנים ארוכות. רבים מהנוצרים לא ישנו שם הלילה: כשהצליחו, ארזו את ילדיהם וכמה שמיכות ונסעו עד יעבור זעם.

אבל איך יעבור, ובכלל - מנין התחיל כל זה? במע'ר חיים בני שלוש דתות. הדרוזים מהווים רוב ברור, ושליטתם הפוליטית בכפר בלתי מעורערת. הנוצרים והמוסלמים - כל עדה מונה בערך 20%. בתי הספר מעורבים. החיים האישיים קצת פחות: דרוזים יינשאו בתוך העדה, כך גם נוצרים. משפחה מעורבת לא תוכל לחיות בכפר בנוחות. המעטים מספור שנישאו על פי צו לבם ונגד דתם נאלצו לעזוב. אחד מהם אמר לי: "פשוט לא יכולנו לנשום שם".

הגם ששפת הדיבור משותפת לכל, מדובר בשתי תרבויות שקיים ביניהן ניגוד דתי תהומי והבדלים אזרחיים עצומים. מיום שנכרתה ברית הדמים בין מדינת ישראל לעדה הדרוזית, נוצר פער אמיתי בזכויות ובחובות בין שתי העדות. הדרוזים משרתים בצבא, ופרנסתם של רבים מבני הכפר היא על כוחות הביטחון.

לעתים, במאמץ גדול, יכולה היסטוריה של שירות צבאי להיתרגם לבסוף למוביליות חברתית עילית. לנוצרים אין אפשרות כזאת. מי שפילס לעצמו דרך מעוני - הכפר מעולם לא נודע בעושרם המופלג שלתושביו - עשה זאת בעשר אצבעותיו וללא גיבוי כלשהו של המדינה. לא בקרקעות שחיילים משוחררים יכולים לקבל ולצאת מעט מהמחנק הפיזי, לא במשכנתאות בתנאים מועדפים. "המדינה שכחה אותנו לגמרי. אף פעם לא היינו האנשים שלה, אף פעם לא נהיה", פוסק ע', ידיד קרוב שלי, נוצרי שנמלט עם משפחתו, אחרי שיום שלם צרו המונים על קבוצת הבתים הסמוכה לביתו, ירו ויידו אבנים, איימו וצרחו.

ממנו שמעתי אמש, בדאגה ופחד, את המילה "פוגרום". היא מוכרת לו משיעורי ההיסטוריה בבית הספר בכפר, שמיטיב ללמד היסטוריה יהודית - אבל לא כל כך מבהיר, אפילו ליושבי הכפר, מה קרה בין דרוזים לבין נוצרים בעבר.

פלוג'ה במע'ר (צילום: חגי אהרון) 

עד 1850 היו היחסים בין שתי העדות לבביים לגמרי. הסיבות לקרע היו בעיקר כלכליות ודמוגרפיות והוא התרחש בלבנון ובסוריה, ועד היום יש מחלוקת בין שתי העדות, מי התחיל. על-פי ההיסטוריוגרפיה הדרוזית, מדובר במעשי טבח בהם נפלו קורבן אלפי דרוזים בחרב ובאש, ברובה ובהתעללות נמשכת של הנוצרים. על-פי הנוצרים, זהו טבח שהדרוזים החלו בו. נדרש עוד עשור והתערבות של המעצמות - טורקיה העותמנית וצרפת - עד שנרגעו הרוחות.

במע'ר, כשהיתה כפר קטן, התקיימה היררכיה הפוכה שעד עתה נותנת אותותיה ביחסים הלא-נוחים בין הצדדים. שנים ארוכות טענו הדרוזים כי למרות שהנוצרים הם מיעוט קטן, הם אלה ששולטים בחיי הכלכלה של הכפר, בשל פתיחותם הגדולה יותר והרפתקנותם היחסית. פה ושם נרשמה מתיחות קלה, אבל היא שקעה בערפילי ההיסטוריה המנדטורית בלי שנרשמו קורבנות.

ב-1948 נכנסה ישראל הרשמית לתמונה. חברים דרוזים ממע'ר שחזרו לי את האירוע: כל הגברים בני כל העדות נדרשו להתרכז יחד, אבל לעמוד מופרדים זה מזה, כדי לאמוד כמה בתי אב יש בכל עדה. או אז התבקש המוכתר חסיין עריידי המנוח לאשר את גירושם של המוסלמים והנוצרים מן הכפר, שבו אמורים היו להישאר רק דרוזים. המוכתר סירב לתת יד לתוכנית. הוא אמר, "או שכולם נשארים, או שכולם הולכים". בבלגן הכללי ששרר בגליל באותם ימים, ניצח המוכתר - ועד 1982 שרתה השלווה במעונות.

איש לא זוכר מדוע פרצה הקטטה ההמונית ב-1982, וכל אחד משני הצדדים אומר גם היום שהשני התחיל, אבל אין מחלוקת על כך שהיתה הרסנית לשני הצדדים. נוצרים שיכלו להרשות זאת לעצמם מבחינה כלכלית, היגרו ממע'ר לכפר הפורח עילבון, כמה קילומטרים ממע'ר ועולם אחר לגמרי: "אחרי 1982, לקח לנו שנים לשקם את היחסים במישור האישי", מודה מי שהיה אז קצין בכיר בצה"ל - ודרוזי, כמובן. "זה לעולם לא נגמר בקטטה וסולחה רשמית, זה תמיד יחלחל עמוק מתחת לפני השטח, והאירועים האחרונים הם הגרועים ביותר שידענו אי פעם".

אינטרסים כלכליים ותחושת קיפוח

זעם מהול בבושה, זה מה שחשו כמה וכמה מהדרוזים המעורבים בחיי הפוליטיקה הסבוכים מאוד של הכפר, לנוכח מהומות סוף השבוע. בהתכנסויות דחופות במועצה, הגיעו רבים לנסות ולעזור לראש המועצה, שהיה חסר אונים לגמרי, להגיע לפתרון מיידי. ביקשו מהשר גדעון עזרא, שישב שם, שלפחות יוטל עוצר על כפרם שלהם כדי שהמשולהבים יתפזרו. המשטרה לא שעתה לבקשות, המשטרה היתה איטית מדי, לא הגיעו כוחות רבים למרות שדווח כי הגיעו, אלה שהגיעו עמדו באפס מעשה ובשאננות וחיכו עד שנשרפו בתים רבים מדי בטרם השליכו רימון אחד של גז מדמיע.

הנוצרים החלו להשיב מלחמה, בני שתי העדות נפצעו - ובאורח מוזר למדי, בעשרות שיחות שקיימתי עם חברים בכפר, גם הדרוזים וגם הנוצרים מביניהם מאשימים את המשטרה בקול אחד, ומאמינים שיכולה היתה לעשות יותר ומהר יותר. הדרישות לוועדת חקירה עוד יישמעו בימים הקרובים.

מנגד, בהכאה על חטא, יש בין הדרוזים כאלה שמוכנים להודות כי לא רק צעירים חסרי מעש וחמושים בנשקים צה"ליים ליבו את המהומה. יש כאן אינטרסים כלכליים ותחושת קיפוח דווקא מצד הדרוזים, וזו אחראית לכך שנשרפו בתי עסק נוצריים רבים כל כך. הדרוזים מקיימים קשרי מסחר עם הנוצרים. הנוצרים מעדיפים לקנות אצל בני דתם. בכפר שהאבטלה בו גבוהה והכנסות העובדים נמוכות מאלה של ישובים יהודיים, המשמעות יכולה להיות הרת גורל.

ובאשר לעילה המיידית: טרם התברר די הצורך אם אכן מדובר היה בצעיר נוצרי שפרסם תמונות "משופצרות" של צעירות דרוזיות באינטרנט. איש מאלה ששוחחתי איתם לא ראה את התמונות וודאי שלא יכול היה לשלוח לינק. בכפר החלה לפשוט גרסה מעט יותר מתונה של השמועה: נער נוצרי העביר תמונות מונטאז' של פניהן של נערות דרוזיות מבית הספר המשותף לכולן, שאליהן הוצמדו תמונות גופים עירומים. והכל קרה בכלל לא באינטרנט כי אם במסנג'ר, והמשטרה החרימה כמה מחשבים כדי לבדוק.

במע'ר, זה לא מעשה קונדס. אפילו אם השמועה לא נכונה כלל, די היה בה כדי ללבות תבערה. האם זה נגמר? לא, אומרים בצער גדול בשני הצדדים. ואיך ייגמר? בהתערבות של המשטרה מחד ושל ראשי העדות מאידך. בסוף השבוע נפגשו המוטראן הנוצרי ושייח' מואפק טריף לשיחה בהולה. גם בימים הקרובים יהיו כינוסים דתיים של שני הצדדים, עד שאפשר יהיה להקים אוהל הידברות. האוהל האחרון הזה, שהוקם בתמיכתו הנלהבת של משרד החינוך ובאופטימיות גדולה, פורק רק לפני ארבעה ימים.