איך לשמור על שם האתר שלכם?

תפיסת שמות מתחם (domain name) הפכה בשנים האחרונות מקור לעשייית רווח זול וקל. הסיבה: בתחום של שמות מתחם שולט, לכאורה, הכלל של "כל הקודם זוכה". כלומר, הראשון שרושם על שמו את שם המתחם הופך לבעלים של שם המתחם, ולא ניתן לרשום אחריו שם מתחם זהה.

כך קורה שחברות שעמלו רבות על פיתוח מותגים ופרסומם מגלות יום אחד שמישהו הקדים אותן ורשם על שמו שם מתחם הזהה לשם המותג שלהן. אותן חברות מוכנות לא פעם לשלם סכומים נכבדים כדי לרכוש את שם המתחם ולהקים אתר אינטרנט תחת שם המותג שלהן.

לעתים תפיסת שם מתחם נועדה למטרה אחרת: "רכיבה" על ההצלחה של בעל המותג. המטרה היא שכל מי שיחפש באינטרנט מידע על המותג המוכר, יגיע לאתר של תופס המתחם ויסייע להנעת עסקיו. אם תופס שם המתחם הוא מתחרה של החברה בעלת המותג, מה שיקרה הוא שלקוחות החברה המתחרה שיחפשו את אתר האינטרנט שלה יגיעו דווקא אליו.

המחוקק בארה"ב כבר נתן את דעתו על התופעה הזו ופעל למנוע אותה. בשנת 1999 נחקק שם חוק הקרוי בשם "Anti CyberSquatting Act", המונע רישום וסחר בשמות מתחם מתוך כוונה להפיק רווח. בישראל, לעומת זאת, המחוקק טרם התייחס לבעיה.

לכן, חברה שנתקלת בבעיה כזו צריכה לבחון האם ניתן להתמודד עם הבעיה בכלים המשפטיים הכלליים שהחוק הישראלי מספק כיום. כלים אלה אכן נותנים מענה למצבים רבים, אך לא לכולם ויש מקרים מסוימים "שייפלו בין הכיסאות" ולא תימצא להם הגנה ראויה, ולכן מתבקשת חקיקה ספציפית בנושא.

הטעיה לצרכן

הפתרון הראשון נמצא בחוק עוולות מסחריות התשנ"ט - 1999. סעיף 1 לחוק אוסר על הטעיה הנגרמת לצרכן. ההטעיה בתפיסת שם מתחם נגרמת מכך שהצרכן שנכנס לאתר הנושא את שמו של המותג מגיע לאתר אחר לחלוטין, ועלול לחשוב שקיים קשר בין המוצרים והשירותים שבאתר שאליו הגיע לבין יצרן המותג.

נוסף על כך, סעיף 3 לחוק אוסר על מתחרה אחד להכביד על הגישה של הלקוחות לעסקו של מתחרה אחר. בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע בתיק מ.ש. מגנטיקס בע"מ נ' דיסקופי ישראל בע"מ כי הכבדת הגישה של הלקוחות לעסק המתחרה דרך האינטרנט, על ידי תפיסת שם מתחם, אסורה אף היא על פי הסעיף.

פתרון אחר קיים בפקודת סימני מסחר. סעיף 1 לחוק אוסר על שימוש בסימן מסחר על ידי כל מי שאינו בעליו של סימן המסחר. הואיל ושם המותג מהווה סימן מסחר, השימוש בו במסגרת שם המתחם אסור. האיסור חל גם אם האתר, הנושא את שם המתחם, אינו מפרסם מוצרים דומים, ובלבד שהשימוש בשם המותג עלול להצביע על קשר בין המוצרים.

דרך נוספת למנוע שימוש בשם המתחם היא שימוש ב"דוקטרינת הדילול", שאומצה בפסק דין של בית המשפט העליון בעניין יגאל בקרדי נגד Bacardi & Company Limited. על-פיה, שימוש בסימן המסחר שלא על-ידי בעליו שוחק את הייחודיות של סימן המסחר ופוגע במוניטין שלו, ולכן הוא אסור.

הכלי האחרון הוא סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, האוסר על התעשרות של אדם אחד על חשבון אדם אחר שלא כדין. כאשר תופס שם המתחם רוכב על גל ההצלחה של בעל המותג, הוא חוסך לעצמו את עלויות פרסום המוצר שלו. סעיף זה רלבנטי גם כאשר תופס שם המתחם רוכש לעצמו לקוחות על חשבון המתחרה, כאשר הוא עושה שימוש בשם המותג השייך למתחרה. וכמובן, הוא רלוונטי כאשר תופס שם המתחם מנסה למכור את שם המתחם לבעל המותג, שהשקיע מזמנו ומכספו כדי לרכוש את המוניטין שצבר.

הכותבים הם גדעון וינשטוק ועומר שמואלי, עורכי דין במשרד וינשטוק-זקלר ושות'.