"בכיתי כמו ילדה שלוקחים לה את הבובה"

אני אנסה לשתף אתכם ולהראות לכם מה אני, ובכלל אנחנו בגוש קטיף, מרגישים בימים אלה.

זה לא פשוט להיות ילדה בכיתה י"ב עם כל הבגרויות, לחפש שירות לאומי, להיאבק על הבית ועוד לנסות ליהנות מהילדות שעברה לי בין הידיים, ולצערי תמיד דברים קורים: פתאום מישהו נרצח, לילה של מרגמות בלתי פוסקות, לילה של פינוי מאחז בגוש, ואז בבוקר אחרי שאת גמורה נפשית ופיזית צריך לקום בבוקר למתמטיקה, אנגלית כי יש עוד שניה בגרות, ואנחנו חייבות לצאת עם בגרות.

בואו נגיד שאנחנו משתדלות להגיע, פה ושם נרדמות בשיעורים אבל סך-הכל משתדלים וה' עוזר (איך יתכן שקיבלתי 85 במתמטיקה ובקושי למדתי?!, ולא אני לא גאון..)

שלשום, אני מודה - נשברתי. יצא לי לראות חדשות וראיתי שחוק "פינוי-פיצוי" עבר ברוב בכנסת. הרגשתי כאילו אין סיכוי, כאילו מחר באים ומסלקים אותי מפה, לוקחים לי את הבית, את הזיכרונות, את הילדות, לוקחים לי את החיים, כיביתי את הטלוויזיה בהרגשה לא טובה. לפני שנרדמתי חשבתי לעצמי על הכל ופשוט בכיתי כמו ילדה קטנה שלא רוצה שיקחו את הבובה שהיא משחקת איתה, רק שאצלי זה משהו יותר קריטי.

רק אתמול אחרי הצהריים, כשאנשים התחילו להגיע להפגנה בנווה דקלים, התחושות עזבו אותי. ראיתי כמה אנשים אוהבים אותנו, כמה אנשים בעדנו ולא רוצים שנלך מכאן, חברה שלי ביקשה ממני להקריא משהו על במת הנואמים כי היא קיבלה פיק בירכיים. כמובן שהסכמתי והלכתי לראות מה אני צריכה להקריא, עמדתי בצד והתאמנתי על הקטע וכל פעם שקראתי את זה, הרגשתי שאני מתחזקת, שחוזרת לי האמונה שלא יגרשו אותי מכאן, שאני נשארת כאן - לתמיד.

אחד מהמשפטים היה: "בדמינו - גוש קטיף לנצח ... האל אותנו ציווה קורבן עולה להיות. בדמינו מצווים אתם להיאבק ולחיות". כל כך התרגשתי, עד שבלי לשים לב, כשהקראתי את זה על הבמה, פשוט צעקתי את זה, מכל הלב. ודברים שיוצאים מהלב נכנסים אל הלב. חבל שהם לא נכנסים ללבבות של כולם.

ביום רביעי החוק הארור של "פינוי-פיצוי" הולך לקריאה שלישית בכנסת. אני חושבת שהוא יעבור, אני לא רוצה להאמין - אבל זה מה שאומרים. תמיד שאלתי את עצמי איך אפשר לפצות על בית, זיכרונות, ילדות, הווי, על כל עוגמת הנפש שיכולה להיגרם אם חס וחלילה… כנראה שיש אנשים בכנסת שיכולים. אני מקווה שיקרה איזה נס והחוק לא יעבור, אבל את זה נוכל לראות רק מחר.

לי נשאר לקוות רק שהחוק לא יעבור, ואם הוא יעבור - נתמודד עם זה כמו שהתמודדנו עד עכשיו עם ראש מורם. אני חושבת שהטלוויזיה מאוד מחלישה עם כל הדיבורים, עדיף לעשות דברים במקום לשמוע את זה. ככה לפחות אני מרגישה חזקה וזה מה שנותן לי את הכוחות להמשיך.