הסבנטיז: ההכרה העולמית הגדולה
התחרות מנפיקה דוגמניות בקצב, אבל רינה מטבעון עושה למדינה מה שמכבי עשתה לצסק"א מוסקבה, ומביאה הביתה את הכתר העולמי הראשון
מושית ציפורין, חיילת בת 20 וחצי מרמת גן, נקראה על שם אחי אביה, משה, שנהרג במלחמת השחרור.
ערב נסיעתה לתחרות מיס יוניברס הודיעה לאומה, כי עם שובה תינשא לחברה לחיים, ולחופה תלבש את השמלה בה הוכתרה. אבל לקופידון היו תוכניות אחרות. במהלך התחרות במיאמי, פלורידה, הוזמנה מושית למסיבה שערך שמוליק סגל, ישראלי שגר 20 שנה במיאמי. היא התאהבה בו ממבט ראשון, וכל התוכניות המקוריות נשכחו. הם חזרו להתחתן בארץ , ושבו לביתו במיאמי.
"כשנולד בננו הבכור, ידעתי שיש רק מקום אחד שבו ארצה לגדל את ילדי, וזה בישראל. עשינו עליה, ביחד עם כל המשפחה של שמוליק". הבעל פנה לעסקי הנדל"ן, בעוד היא מגדלת את המשפחה המורחבת (ארבעה ילדים).
במקביל, למדה מושית ספרות ופסיכולוגיה באוניברסיטה והמשיכה בלימודי אמנות. היא החלה לפסל בברונזה ובאבן, ולהציג את יצירותיה בתערוכות וליהנות מהביקורות. לאחרונה אמרה: "אנחנו מתגוררים בבית על החוף בנתניה והחיים טובים". את התחרות בה זכתה היא זוכרת כ"חוויה גדולה. דגמנתי תקופה קצרה, אך לא מצאתי בזה עניין. אני ממשיכה לעקוב אחרי המלכות הזוכות גם היום".
אתי אורגד, צברית בת 18 מאילת, הוגדרה כ"נערת חוף שזופה, שגדלה בחיק הטבע, הים והשמש". את התואר המלכותי היא כמעט שמטה מרצונה החופשי: התחרות עמדה להתקיים ימים ספורים לפני גיוסה לצה"ל, ואתי פשוט סירבה לבקש דחיית גיוס.
רק אחרי שסיימה טירונות והוצבה זמנית בבקו"ם, שוכנעה לשוב לתחרות
ולהתמודד. אחרי הבחירה אמרה: "ניגשתי לתחרות כספורט, אני לא בנויה לאיפור ולזוהר". זה לא מדויק. אחרי התחרות דיגמנה תקופה קצרה ועבדה כדיילת באל על. באחת הטיסות הכירה את טרי טרייסר, ישראלי יפה תואר, שגר בדרום אפריקה, ובתוך זמן קצר הפך בעלה. הם עברו להתגורר ביוהנסבורג, שם ניהלו עסק משותף לטקסטיל. הנישואים התפרקו כשאתי היתה בת 30, ואם לבן מוצלח.
אחרי הגירושים בנתה לעצמה קריירה כמתווכת נדל"ן. מבחינה כלכלית היא מסודרת, והחיים מחייכים אליה. "בלי התחרות היו חיי מתפתחים בכיוון שונה לגמרי, הייתי הולכת ללמוד. אבל אז היו הרבה פיתויים ואני, נערה אילתית בלי יומרות גדולות, הסתנוורתי - ונסחפתי לכיוון אחר".
בכרטיס הביקור של אילנה גורן משנת 1972, היא מתוארת כ"חיילת בת 18 וחצי מקריית מוצקין, חובבת בעלי חיים, רוקדת ריקודי עם בלהקה, בוגרת מגמה ביולוגית, שמתכננת ללמוד כימיה בטכניון אחרי שחרורה מצה"ל".
לכרטיס ביקור זה נוסף בקיץ 1972 תואר מלכת היופי של ישראל, וכמה חודשים לאחר מכן, גם התואר סגנית שלישית למיס יוניברס. "להיות מלכת יופי זו לא רק זכות. אלא גם תפקיד". אמרה אז. "כולם מזהים אותי ברחוב, זה נעים וגם מביך. איך אני מגדירה את עצמי? צברית רגילה עם נטיות מתימטיות וחיוך נצחי".
כימיה בטכניון היא לא למדה, אך במהרה מצאה כימיה עם עמי וילקר, איש עסקים מצליח, שהפך בעלה ואבי שני ילדיה. המשפחה עקרה לניו יורק, שם עבדה אילנה במשרד עורכי דין. סיכום מלכותי: "הבחירה אפשרה לי לצאת לעולם הגדול, להכיר אנשים מתרבויות שונות, ולחוות חוויות בלתי נשכחות".
בקיץ 1973, בשיאו של טקס נוצץ, הוענק לטר"שית לימור שריר (19) דרגת מלכת-יופי. אולם לימור התבלטה לא רק ביופי. כבתו היחידה של אליעזר שרייבמן, מנהל בית-ספר, מרצה למשפטים ומתמטיקה ומחנך דגול, היא היתה תלמידה מצטיינת גם ביסודי וגם בתיכון.
היא ויתרה על חופשות ובילויים, כדי להכנות לבחינת הבגרות בביולוגיה. היתה מבלה ימים ולילות במעבדות תל-השומר ועורכת ניסויים. אחרי שזכתה בתואר הנכסף ובמכונית "סובארו" יצאה להתמודד בזירה עולמית, בתחרות מיס תבל שנערכה באתונה איימו מחבלים על חייה, אולם לימור לא ויתרה וזכתה בתואר סגנית מיס תבל לשנת 1973.
כשפרצה מלחמת יום כיפור חזרה לימור לשירותה הצבאי אצל אלוף פיקוד דרום, האלוף שמואל גונן (גורודיש) ונחתה מעולם הזוהר יישר למציאות הישראלית. בתום שירותה הצבאי פנתה להגשים את חלומה האמיתי להיות רופאה והיא סיימה את לימודיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב. כיום לימור מתגוררת בתל-אביב, אם לילדים. ספרה הראשון "הבית על האגם" ראה אור בהוצאת "ידיעות אחרונות".
אשקלון עלתה לראשונה על מפת היופי בזכות עדנה לוי, 18 וחצי, תושבת העיר הדרומית, צברית, בת לאב ממוצא הונגרי ואם ממוצא תימני, "ילדת סחוג ופפריקה", כהגדרתה.
היא בוגרת מגמה לבורנטית בתיכון המקומי. דודו לוי, קצין בקבע, היה החבר הצמוד מאז מלאו לה 15 וחצי, "מי יודע, אולי הזוהר יקרוץ גם לי ואתפתה לעסוק בדוגמנות", אמרה אחרי הזכייה ומיהרה להבהיר: "בכל מקרה, זה יהיה עיסוק משני, אחרי לימודים ועבודה רצינית. מעולם לא חלמתי להיבנות על תכונותיי החיצוניות. אני רוצה להתפתח כאדם, מקווה לא להסתנוור, לא להשתנות, רק ללמוד ולצבור את החוויות כזיכרון יפה לעתיד".
אחרי הזכייה אומנם הגיעו הצעות לדוגמנות, אבל היא נישאה לחבר הקצין, ואת שש השנים הבאות עשתה בניגריה, לשם יצא בעלה בשליחות. היא הרחיבה את אופקיה בתחומים שונים, בהם גרפולוגיה, הערכת חפצי אמנות ועיצוב פנים. בשובם ארצה עברו להתגורר בראשון לציון, שם הם מגדלים שני ילדים, חתולים וכלבים. "אני לא מזלזלת באסתטיקה, אבל מעולם לא סגדתי ליופי כערך בפני עצמו. אם יש בי תחושת החמצה, זה על כך שאני, שהוגדרתי תלמידה מחוננת, לא ניצלתי את היכולות שלי עד הסוף".
ירושלים, שלפי האגדה נטלה תשעה קבים של יופי, שיגרה ב-1975 את הקב העשירי לתל אביב: אורית קופר, חיילת ילידת הבירה, שלקראת התחרות השילה מספר לא מבוטל של קילוגרמים ממשקלה.
אמה בת למשפחה חברונית עתיקה, אביה דור שביעי בירושלים. בצעירותה, נהגה לבקר בקביעות בבית הכנסת. "אני מאמינה באלוהים, בגורל, בכוח עליון. אחרי שאחי הגדול מת באופן פתאומי בגיל 17, נעשיתי אדישה לשאלה של חיים ומוות". היא הקימה משפחה וילדה ילדים, ורק לאחר שגדלו, הירשתה לעצמה לצאת לעבודה בלי יסורי מצפון. היא הקימה עם שותפה חברה למתנות וקידום מכירות, אותה היא מגדירה "עסק יצירתי".
משנת 1950 ועד שנת 1998, במשך 47 שנים תמימות, החזיקה רינה מור בתואר "מיס תבל" הישראלית היחידה (עד לזכייתה של לינור אברג'יל בתחרות המקבילה, מיס עולם). לכתבה המלאה לחצו כאן: רינה מור.
זהבה ורדי, צברית בת 21 מקריית ביאליק, 170 ס"מ, תלמידת סמינר למורות, הוכתרה כמלכת היופי של ישראל, ערב נישואיה לחבר הקבוע, שלמה (שלומי) דמארי.
רגע אחרי הבחירה גילתה זהבה: "אם שלומי לא היה מוכן לדחות את החתונה - הייתי מוותרת על הנסיעה לתחרות מיס יוניברס". לקראת התחרות עשתה דיאטה רצחנית והגיעה ל-57 ק"ג. במהלך שנת המלכות נישאה, ומההבטחות שפיזרה בליל הבחירה, לא קיימה רק אחת: היא הבטיחה לבעלה ארבעה ילדים, וילדה רק שלושה.
לאחר שנת המלכות שבה ללמוד הוראה לגיל הרך והכיתות הנמוכות. מאוחר יותר, היתה מחנכת בבית הספר היסודי קדימה בקריית ביאליק, עשתה פסק זמן קצר לטובת קריירה בשיווק, ושבה לעסוק בחינוך. בעלה השתלב בפוליטיקה המקומית, ומכהן כסגן ראש עיריית קריית ביאליק. ב-1998 אמרה: "מראש התייחסתי לתחרות כאל ספורט, בלי יומרות לזכות. נהניתי מכל רגע, אבל ידעתי שאני רוצה חתונה ומשפחה, ואני משוכנעת שעשיתי את הבחירה הנכונה".
טיל יופי צפוני נוסף משוגר למרכז הארץ: השנה זו דורית ילינק, חיילת בת 19 וחצי, משכונת בת גלים בחיפה.
דורית לא רצתה להעמיד את יופיה למבחן, אבל כאן התערב החבר, אריה פרידמן, וכמעט הכריח אותה להשתתף.
בתחרות מיס תבל שהתקיימה במקסיקו, התברגה בשישייה הראשונה. כששבה לארץ נישאה לאריה, סיימה תואר ראשון במדעי המדינה, ילדה את בתם הבכורה ורק בגיל 25 פתחה בקריירת דוגמנות.
אחרי הלידה הרביעית, והיא בשיא הביקוש, החליטה לפרוש מהמסלול, "כי הגעתי לרוויה וכל בנות דורי עזבו לפני". בין לבין, עבדה עם בעלה בעסק המשפחתי לציוד סלולרי היקפי, ולמדה רפואה אלטרנטיבית. באמצע 1998, עשרים שנה לאחר הזכייה בכתר, חגגה עשרים שנות אהבה, 17 שנות נישואים וחמישה ילדים. "אנחנו ממש שבט", היא מגדירה את משפחתה.
שוב חיפה המלכותית: ורד פולגר, שביעיסטית בת 17 במגמה ביולוגית מתימטית, שהגיעה לתחרות לגמרי במקרה, ואף חשבה ברצינות לפרוש במהלכה. "היו לי התלבטויות עם עצמי. לבסוף החלטתי שיופי, בשילוב עם יכולת ביטוי, זה כוח".
כילדה, היא מגלה, היתה ממש מכוערת. "צמחתי נורא מהר, הרכבתי משקפיים, ונראיתי כמו פרופסור. עכשיו, כשכולם אומרים לי שאני יפה, נורא חשוב לי שיתייחסו גם לדברים שאינם חיצוניים".
אחרי סילוק חובותיה המלכותיים, כולל ייצוג ישראל בתחרות מיס יוניברס באוסטרליה, שבה לארץ, סיימה בגרות בהצטיינות, התגייסה לצה"ל ושירתה כקצינה. אחרי השחרור למדה משפטים, עבדה תקופה מסוימת כעורכת דין והפכה רשמת בבית המשפט. בגיל 36 מונתה שופטת בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת. היא מתגוררת במצפה בגליל עם בעלה ושלושת ילדיהם.
