מעשה ידיו של השמאל
מגבעתיים, דרך בני-ברק ועד להתנחלויות. השמאל החילוני הנאור אחראי במידה רבה לתמורות החברתיות שעליהן הוא מלין
מכל הטוקבקים הסדרתיים למאמריי, חביב עלי במיוחד דווקא זה האומר "אפשר אולי להוציא את יעל משאלי מההתנחלות, אך אי אפשר להוציא את ההתנחלות ממנה". תגובה שמאלנית-חילונית, שמשמעותה היא שמתנחלים הם דתיים, פנאטים, פרימיטיבים ושמרנים בחשיבתם, חשוכים, מוקצים מחמת מיאוס ובלתי מתאימים להוויה הישראלית הנאורה.
עשר השנים הראשונות של חיי עברו עלי בגבעתיים. שנות השישים של המאה הקודמת היו השנים של טרום מלחמת ששת-הימים, לפני היות גוש אמונים ופרוץ מפעל ההתנחלות. היינו המשפחה שומרת המצוות היחידה ברחוב, ילדי השכונה למדו ב"כצנלסון" או ב"בורוכוב" ואנחנו כיתתנו רגלינו עד לביה"ס הממ"ד היחיד בעיר "אמונים".
השכנים קראו לנו "אדוקים" וגיחכו אותנו בניסיונות לגרום לנו לחילול שבת. רוב האבות העדיפו להסתובב גלויי ראש, והאווירה הכללית הייתה של "היה יהודי בביתך וחילוני בצאתך". לאט לאט העתיקו משפחות דתיות את מגוריהן מרחובות העיר אל שכונות חדשות, "השיכונים של משהב". כשנולד אחי הקטן (אחרי שתי בנות) והחל חוטף כאפות ולעג על הכיפה שלראשו, התיקו גם הורי את מגורינו, לבני-ברק.
ולמרות מה שכתוב לנו בדיסק ההיסטורי הצרוב של הזמן הצהוב, ההתנחלויות, גוש-אמונים, העוצמה המתגבשת של הציבור הדתי לאומי והתהליך הבלתי נמנע של התהפכות היוצרות החברתיות בישראל, אינם תוצאה של משיחיות מתפרצת, אלא של קריאת תיגר. השיכונים בקצה העיר נהיו צרים מלהכיל את גידולו הטבעי של המגזר, וההתנחלויות היוו מפלט מצוין למי שנמאס לו מהעוינות החילונית.
העוצמה (או תחושת העוצמה) באו רק אחר-כך, משקיבל היחד גם משמעות אידיאולוגית לא רעה, משנצבר כוח פוליטי הולם, משכבשנו את משרד החינוך ומוסדותיו ואת הצבא. ואז, כמו שקורה לפעמים, היטשטשו הזיכרונות (של כולם), מוטיבציות של חולשה התחלפו באידיאולוגיות דתיות משיחיות, ונולד לנו דור חדש אשר לא ידע את יוסף (בורג, במקרה זה).
השמאל החילוני מאוד אוהב להאשים את ה"דתיים" בכלל ואת ה"מתנחלים" בפרט בכל הרעות החולות של המדינה ("שלושים שנה אתם בוזזים את סדר היום של המדינה, את התקציבים שלה והורגים את ילדינו") ומדי פעם גם יש לו סיבה טובה ("בינתיים רצח פוליטי היה פה רק מצד אחד"), אבל את הלקח העיקרי הוא עוד לא למד. והלקח הוא שכאשר אתה מבזה, מסית, מכפיש, מגמד, מתנשא, מכה ומתעלל במישהו, המינימום שאתה צריך לצפות לו הוא שבסופו של דבר הוא ישתמש באותם כלים. קודם כהגנה ואחר-כך לרעה.
מאוד פופולרי היום, כמעט אפילו בנאלי, להכביר מילים על סכנות ההסתה של המתנחלים, על האלימות ועל הרצח הבא. כמי שבאה מ"שם" וחיה כאן כבר ארבעים וחמש שנה, הרשו לי לומר לכם שלא עבר יום בחיי שבו לא חשתי באופן אישי את השנאה, ההסתייגות, הבורות, ההסתה, האלימות והסכנה מהציבור ה"נאור" החילוני-שמאלני כלפי חובשי כיפה, באשר הם.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
