חגיגה בהבימה

ההעלאה המחודשת של המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בתיאטרון הלאומי, היא סיבה לחגיגה מהרבה בחינות.

קודם, בגלל השיבה לשפה הפיוטית הנפלאה של אלתרמן, עם החריזה העדינה ומשחקי הלשון המפותלים. שנית, כי המוסיקה של סשה ארגוב ממשיכה להיות גאונית ומלאת קסם, והעיבודים המתוחכמים של יוני רכטר רק מוסיפים לה עוד נדבך מפתיע.

במחזמר אוסף זמרים מרשים, ובמיוחד מירי מסיקה (נופרית) וגלית גיאת (נעמה), המגישים ביצועים מרגשים לשירים המוכרים. שלישית, כי הכוריאוגרפיה הדינמית של דני רחום וצחי פטיש ("שקטק") מוסיפה להצגה דינמיות וקצב עכשווי.

צריך גם לציין את העיצוב היפה של רות דר, שיוצרת הצדעה עם קריצה לסגנון התמים של איורי סיפורי התנ"ך של פעם.

אך עם כל היתרונות הללו, ההפקה של אילן רונן כמעט נופלת, בגלל רמת המשחק הבעייתית. אבי קושניר הוא אמנם שלמי מקסים, כסיל חביב וילדותי, אבל בתור המלך שלמה כבד הראש הוא הרבה פחות משכנע.

מסיקה, בתפקיד הנסיכה המצרית, היא לכל היותר מן בובה צבעונית עם קול גדול, ותנועות מלאכותיות, אבל ללא הגאווה המלכותית האמיתית.

גיאת, לעומת זאת, משכנעת כנעמה הפשוטה – עסיסית ווולגרית כשצריך, אבל גם רגשנית ואוהבת בסוף.

בתפקידי המשנה בולטים רבקה גור, פיני קידרון, וטלי אורן המוכשרת. בסך הכל, זו הפקה מלאת שמחת חיים וצבעונית של מחזמר מופלא, שראוי בהחלט להחשב למחזמר הטוב ביותר שנכתב בארץ בכל הזמנים. במילים אחרות מדובר בחגיגה אמיתית.

"שלמה המלך ושלמי הסנדלר", מאת סמי גרונמן, תרגום ופזמונים: נתן אלתרמן, מוסיקה: סשה ארגוב, בימוי: אילן רונן, תיאטרון הבימה