"זו המשפחה החלוצית שלי"
"אני מתארת שרבים מכם לא מכירים מתיישבים מגוש קטיף (ואולי גם לא רוצים להכיר), אז הנה הזדמנות". רננה מרמלשטיין מגני טל מספרת לגולשים על משפחתה "ועל הסיבות ההיסטוריות" שלה להיאחז בקרקע: "אולי זה יגרום לכם לרצות להכיר עוד אנשים. אולי זה ישנה לכם קצת את החשיבה". פרק שלישי ביומן
סעודת ערב שבת אופיינית לתקופה האחרונה בביתי: אחי אורי בן ה-16 נרדם על הצלחת העמוסה באוכל. הוא היה בהרבה הפגנות השבוע, ואמא לרגע לא מזהה אותו בלי החולצה הכתומה (יש לו את כל הקולקציה).
יונית, אחותי הגדולה, מספרת שהשבוע הוקם באשקלון, היכן שהיא מתגוררת, מטה מאבק לנוער האשקלוני. איזה כיף לראות את הנוער של היום לא רק מסתובב בקניון, אלא נאבק על ארץ ישראל.
אחי מרדכי מגיע לסעודה עם אישתו ובתו, כשמכשיר הקשר על כתפו (24 שעות ביממה). כן, גם בשבת. הוא משרת בגוש, ובשבילו המשפט "להילחם על הבית" מקבל את מלוא המשמעות. כל החינוך שספג בבית ובמכינה הקדם צבאית מעלה אפרים בא לידי ביטוי בחיי היום-יום שלו.
אני מתארת לעצמי שרבים מכם לא מכירים מתיישבים מגוש קטיף (ואולי גם לא רוצים להכיר), אז הנה הזדמנות. אני החמישית במשפחה
בת 6 אחים ואחיות, ארבעת האחים שמעלי נשואים וגרים בדרום, אחי מרדכי גר בגני טל, יש לו ילדה בת 4 חודשים, תאיר, שהיא דור שלישי להתיישבות בגוש קטיף. אין דבר יפה יותר מלראות איך החלוציות טבועה במשפחתנו, לכן כל רעיון הגירוש הזה קשה לכולנו.
תאיר היא לא רק דור שלישי להתיישבות בגוש קטיף, היא הדור הרביעי לחלוציות - סבא שלי הוא ממקימי 11 הנקודות חומה ומגדל, כשהוא עלה לארץ אחרי שכל משפחתו נרצחה בשואה זה היה בשבילו חלום. הוא סוף סוף הגיע למקום שלו, למקום שממנו אף אחד לא יגרש אותו עוד, לארץ ישראל. כשבאו וביקשו ממנו לעזוב את עבודתו בשביל להפריח וליישב את הנגב הוא לא היסס לרגע ועזב הכל ובשתי ידיו הוא וחבריו הקימו את הישוב תקומה.
גם כשנפצע במלחמת השחרור לא הפסיק להילחם ולבנות את הארץ, את הארץ שלנו, וחינך את ילדיו בדרך זו. כשאבי הגיע לגיל 18, לפני גיוסו לצבא,
נערכה שיחת נפש בינו לבין סבי. סבא ביקש מאבא רק דבר אחד: "לעולם אל תעזוב את הארץ. אתה אינך מסוגל להבין אפילו מה זה שמגרשים אותך מביתך כי אתה יהודי. חינכתי אותך להיות יהודי מאמין. תרצה, תמשיך בכך. הכל נתון לבחירה האישית שלך, אבל בנושא הירידה מהארץ זו צוואתי לך".
אבא שלי המשיך בדרכו ובא לגוש קטיף, וביחד עם אמא שלי הם בנו כאן משפחה, מושב וחיים לתפארת. בזכות המשק של אבא שלי הרבה גינות בגוש-דן יפות ופורחות, ולהרבה אנשים עברו הכאבים והמחלות בזכות הטיפולים שאמא שלי מעניקה להם כאן בקליניקה בגוש קטיף.
עכשיו כשאתם מכירים משפחה שלמה מגוש קטיף - אולי זה יגרום לכם לרצות להכיר עוד אנשים. אולי זה ישנה לכם קצת את החשיבה. אולי.