אם לשלוש: טוב לי עם שלוש בנות

כשהריתי לראשונה, נורא רציתי בת. קטנטונת, עדינה, כזאת שאוכל להלביש בשמלות ורדרדות, כזאת שאוכל לשחק איתה בבובות, כזאת שתהיה הילדה של אמא

כשהתברר שהעובר שאני נושאת הוא אכן עוברית, הייתי מאושרת. חשבתי על ברית המילה שתיחסך ממני, על השירות הצבאי המסוכן שלא יהיה מנת חלקי-חלקה, על שיחות הנפש שנקיים, על הצמות שאקלע לה, על הילדה שאגדל, אם ארצה או לא, ככה, קצת בדמותי.

בהריון השני קיוויתי לבן. ככה, חשבתי, יימנעו ההשוואות הבלתי נמנעות בין הבנות, ככה איש לא יוכל לומר מי מהן יפה יותר. ובכלל, במשפחה שכל-כולה על טהרת הבנות צריך לגוון קצת. מגיע גם לאבא ולסבא פרטנר קטן למשחקי כדורגל, לשיחות גברים, מישהו ללמד אותו איך עושים פיפי בעמידה. הכרומוזומים חשבו כנראה אחרת. נולדה בת.

בפעם השלישית אף אחד כבר לא הופתע כשהרופא היקר שלנו, בעצמו אב לשלוש בנות ובן, בישר לנו בחיוך רחב: "טוב, ניפגש בסיבוב הרביעי. יש לכם בת".

את האבא המאוכזב קלות ניסיתי לעודד בהסברים על החיסכון האדיר שמספר שלוש תחסוך לנו. הרי הארונות מלאים בגדים ורודים ואדומים, ואם פתאום היינו מקבלים בן, היה צריך לרכוש גרדרובה חדשה, ומייד. ובכלל, מי יודע איך מנקים, סליחה, בולבול שמשתין עליך בקשת בלי הכנה.

היום אנחנו הורים גאים לשלוש מופלאות. האבא, שאמר לי בתחילת הדרך שיהיה מוכן לעשות גם 10 בנות עד שיבוא בן, כבר לא ממש מוכן לשמוע על ילד נוסף. כשאני רואה אותו מוקף באהבתן, זו נתלית על הכתפיים, זו מלטפת את הקרחת, זו משתחלת איכשהו על הברכיים, אני מבינה. אחרי כל ביקור של בנים בביתנו אני מוצאת את עצמי מברכת על הבנות שנולדו לי, אגב איסוף שברי הצעצועים שהמבקרים הבנים הותירו מאחוריהם. אין אצלנו רובים, ספיידרמנים או טנקים, אז הם נאלצים לבדוק איך בדיוק בנויות הברביות.

סבתא שלי אומרת שבנות נשארות עם האמא תמיד, בעוד הבנים הולכים, מתישהו, אחרי נשותיהם. היא עצמה אם לארבע בנות וארבעה בנים, אז היא יודעת, אבל היא אומרת את זה גם כסוג של נחמה. מצד שני, האמהות של הבנים אומרות לי כל הזמן שאני חייבת גם בן. זו חוויה אחרת, הן אומרות, דמייני לך מחזר קטן שיאהב אותך בלי גבול, שיעריץ וילטף אותך ויהיה גבר קטן.

יכול להיות שהייתי שוקלת התערבות רפואית כדי להיות אמא לשלוש בנות ובן. אבל להיות אמא לארבע ורק אז לקבל אותו? "הקדמה" של שלוש כבר לא מספיקה? חוץ מזה שהרופא שלי הבטיח לי, כשארצה, מתכון לא רפואי לבן. כשיבוא היום, אני כנראה אסתפק בזה. אחריי לא אומרים בצחוק "אבו אל-בנאת".