כשאיסטווד בכה
רגע לפני שזכה באוסקר עלה בארץ "מיליון דולר בייבי", עוד יצירת מופת מבית מדרשו של קלינט איסטווד שמפגין בה רגישות ובגרות יוצאי דופן
יש משהו בזירת האיגרוף שמושך את מיטב יוצריה של ארה"ב. נדמה כי דווקא שם, בין החבלים המקושטים בצבעי הדגל ומכוסים בזיעת הלוחמים המשולהבים לבין הקנבס התכלכל והמדמם, נוח לבמאים לגולל את סיפורה האמיתי של אמריקה. מעלליהם של המתאגרפים מייצגים באופן הסמלי והתמציתי ביותר את מהות החיים המודרניים - לכולם יש חלום, אך כדי להגשימו יש להשכיב תחילה את היריב בסנוקרת חסרת רחמים או לפחות לשרוד 15 סיבובים של חבטות ומהלומות איומות ולייחל לניצחון בנקודות.
היצירות הטובות ביותר הן בדרך-כלל אלה שביקשו להציג דיוקן ריאליסטי יותר של חיי הזירה, אלה שמשכילות לשרטט בראייה מפוכחת את החלום ושברו. סרטים דוגמת, "Body and Soul" של רוברט רוזן מ47', "The Set Up" של רוברט ווייז מ-49', "עיר השפע" (1972) של ג'ון יוסטון ו"השור הזועם" (1980) של מרטין סקורסזה.
בסוף השבוע עלתה בארץ לאקרנים יצירתו עטורת השבחים והפרסים של קלינט איסטווד "מיליון דולר בייבי" (פרס איגוד הבמאים לאיסטווד, גלובוס הזהב לאיסטווד ולסוונק), והיא ראויה למקום של כבוד בפנתיאון של סרטי האגרוף והקולנוע בכלל. איסטווד, סרטו, ושני השחקנים הילארי סוונק ומורגן פרימן, אף זכו באוסקר הלילה.
"המכון האמריקני לקולנוע" אולי הכניס עד עתה רק את "בלתי נסלח" של איסטווד לרשימות הסרטים הטובים ביותר שלו, אבל איסטווד ויצירותיו, בייחוד האחרונות, הם בעצמם המכון האמריקני לקולנוע. ואין באמירה זו ניסיון להצביע רק על איכותן של יצירות דוגמת "עולם מושלם" הלא מוערך דיו ו"מיסטיק ריבר" הנוקב, כי אם להדגיש את עיסוקם, האובססיבי והביקורתי, בחברה האמריקנית.
זאת ועוד, איסטווד בן ה-74 הוא הבמאי האמריקני היחיד שאף מבקש להתבגר, היינו, ללמוד מחטאי נעוריו, לצד אלה של האומה בה הוא חי. כך למשל, בכל סרטיו המוקדמים, אם כשחקן ב"הארי המזוהם" (1971) ואם כבמאי מתחיל ב"Play Misty For Me" מ-71', הוא נרדף והואשם על-ידי הביקורת בארה''ב, ובראשה המבקרת הנערצת, פאולין קאייל, בפאשיזם, שנאת נשים, גזענות ועידוד אלימות - שרתה השמרני של המשנה הרפובליקנית. קאייל אף טענה כי לא ניתן לומר שאיסטווד הינו שחקן רע, שכן בסרטיו לא נדרשת כלל יכולת משחק או הבעה אלא רק ידע באחיזת אקדח.
טיפול שונה
לעומת זאת, וכה חבל שקאייל איננה עוד עמנו, בשני העשורים האחרונים הבמאי הנערץ כמו מבקש לבוא בחשבון, כמעשי וויליאם מאני ב"בלתי נסלח", עם עברו המייסר ששב לרדוף אותו. ככל שהשנים נוקפות נדמה כי האלימות משוחררת הרסן שאפיינה את "הארי המזוהם" והמשכוניו הופכת כואבת וטרגית יותר, כדינם הנורא של הקורבנות המיותרים בסרטיו העכשוויים. יתר על כן, כל עבודותיו האחרונות כוללות טיפול שונה, מורכב ולעיתים אמביוולנטי, בנושאים שהטרידו את מחשבותיו לאורך השנים: עונש המוות ב"פשע אמיתי", הנקמה הפרטית ב"מיסטיק ריבר" ועוד.
ב"מיליון דולר בייבי" איסטווד הבמאי מבקש לסגור מעגל בן שלושה וחצי עשורים בקירוב, כשהוא שב להציב במרכז יצירתו דמות נשית חזקה. אולם, בעוד שאת סרטו הראשון כבמאי, "נגן לי שנית מיסטי" מותחן המגולל את סיפורה של אישה המפתחת חיבה אובססיבית לשדרן רדיו (איסטווד עצמו) ואגב כך מגלה כישורים המזכירים את אלה של גלן קלוז ב"חיזור גורלי", נהוג לקרוא כתגובת נגד מצ'ואיסטית למעמדן המתחזק של הנשים בארה''ב, הרי ש"במיליון דולר בייבי", איסטווד, לומד לחבק, ללטף ואף לטפח את הדמות הנשית שכיתתה את רגליה למכון האיגרוף שלו.
מגי (הילארי סוונק) קוראים לה. בחורה קשת יום שעשתה דרכה מהדרום הרחוק למעוזו הגברי של פרנקי דאן (איסטווד) כדי לטעום חיים טובים יותר. אך פרנקי, כמנהגם של דמויותיו המיתולוגיות של איסטווד, מסרב לאמנה. "איגרוף נשים עשוי להיות פופולרי, זה הפריק שואו האהוב על כולם בימים אלו, אך לא בשבילי", הוא מסנן ובכך גונז את חלומה המתוק. אלא שלפרנקי יש שדים משל עצמו. הוא מעולם לא לקח את מתאגרפיו לגמר המיוחל מתוך חשש לבריאותם, ואילו בתו ניתקה עימו קשר לפני שנים. כניסתה של מגי לחייו מאפשרת לו להתמודד עם הפצעים וטראומות העבר.
בכל ראיונותיו לעיתונאים איסטווד נוהג לדבר על עבודתה המופלאה של הילארי סוונק, שהתמסרה לחלוטין לתפקידה בסרט, הן ברמה הפיזית והן ברמה הרגשית. ככלות הכל, לעולם יימצא דמיון בין שאיפותיו של השחקן לאלה של המתאגרף, המעוניינים שניהם בתהילת עולם. אולם, בהקשר הזה מעניינת יותר עבודתו של איסטווד כשחקן ובחירתו בתפקיד המאמן המיוסר. אם איסטווד רואה במתאגרפת סמל למאבקם של השחקנים הרי שבפרנקי הוא רואה את בבואתו, תחילה כבמאי ואחר-כך כשחקן.
זה שנים שהכוכב הנערץ מנסה להוביל את סרטיו לעמדת בכורה ביקורתית, אך נדמה כי הביקורת האמריקנית אף פעם לא הייתה מרוצה לחלוטין. אפילו נגד "בלתי נסלח" ו"מיסטיק ריבר" נשמעו הדים שליליים, כשעיקר הטענות מופנות כלפי הייצוג הנשי בסרטיו. והנה ב"מיליון דולר בייבי" איסטווד, ממש כמו פרנקי דאן, מוכן לעלות לזירת האגרוף עם אשה חזקה, מחוספסת ושרירית שאת תוויה הנשיים והיפהפיים מאירים תמימותה, יושרה, אצילותה ורגישותה.
אולם, וכאן ייחודו של "מיליון דולר בייבי" בגוף עבודותיו של איסטווד, הרגישות איננה מתבטאת רק בעבודת הבימוי שלו. היא ניכרת בעיקר במלאכת המשחק שלו, שעד-כה ביקשה לשמור באדיקות על פאסון גברי ונוקשה, ואילו כאן מאפשרת לו להיפתח לקשת של רגשות אותן לא נהג להפגין עד-כה. איסטווד, שפניו המסותתות הזכירו תמיד את צורתו של אגרוף קפוץ, מרשה לעצמו לאבד שליטה, להתפרק ואף מאפשר לעיניו להזיל את אותו נוזל זר וחריג לדמויות שגילם, הדמעות. ואולי העובדה שאיסטווד כה ממעט לבכות בסרטיו ולהפגין כאב אמיתי היא זו שגורמת לזעזוע הנורא ולתחושת הייאוש הבלתי נסבלת ברגעי הסיום. נוק. אאוט.
שני דברים לפני סיום:
1. מורגן.
2. פרימן.
לפנייה לכתב/ת 
