תן לנו למות לבד
אנחנו, בלי עזרתך, מצליחים למות באופן הרבה יותר יעיל, המוני והרסני בכל יום. מכתב למחבל מתאבד
שלום מחבל מתאבד,
רגע לפני שאתה עושה לעצמך סרט וידיאו, מבט של עצב העולם בעיניך ושנאת האיסלאם בפיך, חכה רגע. תחשוב על הבזבוז שבמעשה שאתה הולך לבצע.
נגיד שתצליח להגיע לתל-אביב, חיפה, חדרה, עפולה או ירושלים. נגיד שאף אחד לא יעצור אותך בדרך כפי שאתה ודאי מקווה, ונגיד שתצילח להתפוצץ. בוא נעשה חשבון קצר. אם הצלחת לפוצץ יותר מאשר את עצמך, הלכו איתך בין שניים לעשרים הרוגים משלנו. בימים הטובים והסוערים שלכם הצלחתם להפיק כמה אירועים כאלה בחודש? לא יותר משניים. סוג של הצלחה מבחינתכם, אני לא אומרת שלא, אבל בחשבון הכללי של מה שקורה אצלנו, זה ממש שולי.
אנחנו, בלי עזרה מבחוץ, מצליחים לאבד את עצמנו לדעת באופן הרבה יותר יעיל, המוני והרסני בכל יום. הנה, רק בסוף השבוע שעבר, כשרצחתם לנו חמישה אנשים בתל-אביב, הצלחנו אנחנו להכפיל ולשלש את הכמות בכוחות משותפים. כמה תאונות דרכים, כמה רציחות בתוך המשפחה, חיסול פלילי אחד ועוד כמה סכינים בחוצות הערים.
אז מי יצא פראייר? זה שהתאבד בשביל חמישה אנשים. היה מחכה כמה שעות, יש סיכוי שהם היו ממילא נהרגים ביציאה מהמועדון על-ידי מישהו שהמאבטח לא הכניס, או בתאונת דרכים בדרך הביתה, או באחת מהדרכים המופלאות האלטרנטיביות האחרות העומדות לרשותנו.
מרגיש קצת אידיוטי לצאת להרוג במי שממילא עומד להתאבד תכף, לא? אולי הבעיה אתכם שאתם לא קוראים את העיתונים הנכונים. אולי בעיתונים שלכם מופיעות סטטיסטיקות לא רלוונטיות לעניין. אם היית פותח כל בוקר עיתון ישראלי, לא היית מאמין כמה עבודה אנחנו חוסכים לך.
נכון שהתקשורת הישראלית אוהבת לעשות עניין דווקא מחמשת ההרוגים בפיגוע ולא מחמישים ההרוגים האחרים של אותו שבוע, אבל זה בעיקר בגלל שהיא לא יודעת את מי להאשים. בתי-הספר? מה פתאום, הם מקבלים ילדים מופרעים מהבית. ההורים? איך אפשר? הם הרי בעצמם נוסעים כדי להרוג, אז הם יחנכו מישהו? המשטרה? היא בהתנתקות. בתי-המשפט? הצחקת אותנו. הם חושבים שאת המטפלת מאסון התאומים צריך בכלל לשחרר.
אז נשארנו איתך. אותך אנחנו יכולים להאשים בלי בעיה. והתקשורת עושה פסטיבל שלם מהרוגי הפיגוע, מהמשמעות של הפיגוע להודנה (היה שלום קצר הפעם, לא?) ואיך זה ישפיע על מרכז הליכוד ומשאל העם. מכל זה אתה צריך להבין שני דברים: הראשון – יכול להיות שאתה בכלל עוזר לנו עם ההתאבדות שלך. בלעדיך אנחנו צריכים להתמודד עם עצמנו וזה לא קל. שנית – גם מבחינתך זה יוצא קצת מיותר כל העניין. חכה קצת, תרגל את הסבלנות הערבית המפורסמת. זה יקרה גם בלעדיך. אנחנו נמות לבד.
לסיום, לבי עם משפחות הרוגי הפיגוע האחרון ושאר הפיגועים. אלא שהאלימות הבלתי נסבלת שלנו כלפי עצמנו מפחידה אותי הרבה יותר.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
