אירוס הגלבוע מתנגד לעקירה

הייתם מאמינים שאני אחזור עם חתיכת אירוס גלבוע הביתה? הנה, קרה. יש לי את כל הסיבות שבעולם, וגם עדויות מצולמות שלא אני הייתי זה שהוציא אותו מהאדמה. עכשיו הוא כבר מנץ אצלנו בכוס מים וכל המכרים יכולים לבוא ולהתבונן ללא תשלום. אם יתברר שהוא אמור להשריש, תהיה לי אולי סיבה לנסוע שוב: להשיבו לאדמתו.

הסיבה לנסיעה הפעם הייתה מיכל. מיכל התנ"כית, ההיא שצחקה לדוד, שעכשיו קוראים על שמה ישוב על הגלבוע. מתברר שרוב העולם לא יודע בכלל על התוכניות להקים ישוב דווקא על אחד מריכוזי פריחת האירוסים בגלבוע. דינג דונג, האירוסים פורחים, ועמם

גם מתחיל הקמפיין של החברה להגנת הטבע בעניין, הכולל בין היתר סיורים ללא תשלום בסופי השבוע, והפנינג גדול בפורים.

מכיוון שאת האירוסים של נס ציונה ביקרתי בשנה עברה, הגיע הזמן לגלבוע. המדריך אמר 1 במרץ, ולמרות שדוברת החברה להגנת הטבע הבטיחה לי שהם עושים שם סיור מדי יום ואין אירוסים פורחים העמסתי את כרך השומרון של מדריך ישראל, מפת סימון שבילים ישנה במיוחד, ואת מדריך השדה של הפרחים, ונסעתי להר יצפור שבגלבוע, בו לא רק פורח האירוס הנדיר, אלא גם מתוכנן לקום הישוב מיכל שמותיר את חובבי הטבע פעורי פה.

שני טעמים עיקריים יש לפה הפעור. האחד הוא שהייישוב, שאמור לקום מאות מאות מטרים מגדר ההפרדה ומן הכפר שמעברה האחר, מתיימר להיות אקולוגי. השני הוא העובדה שרשות הטבע והגנים אפשרה את זה: כדי להקים את היישוב, הסכימה הרשות לוותר על השטח הזה בו אפשר למצוא, בינתיים, את אחד מריכוזי הפריחה הבודדים של אירוס הגלבוע. בתמורה קיבלה הרשות שטח אחר. דיל עם המועצה המקומית

הצבעונים מסמנים וי

אחד הדברים המדהימים בגלבוע, הוא שכמעט לא צריך לטפס עליו כשבאים ממרכז הארץ. אם מגיעים על כביש התענכים, פונים ימינה לפני הירידה לעמק, וממשיכים בדרך הנוף על אותו קו גובה היישר אל הגלבוע. אלמלא מחסומי הבקר, לא היינו שמים לב בכלל שזה לא כביש בהגדרה. דרך האספלט הצרה מתפתלת בין האורנים, פרחים בצדי הדרך, פרות רובצות פה ושם. שוויץ.

מכיוון שכל מה שצריך הבנאדם הוא אירוס אחד לרפואה, לקחתי את הזמן. השלט מכוון לעין נורית, אחד משלושת מעיינות ההר היבש הזה. אם יש לכם בראש דימוי של מעיין ובריכת איגום קטנה, וציפורי שיר היורדות לרחוץ בן לעת ערב, שכחו ממנו. מאידך תוכלו למצוא שם ערימת פגרי פרות, וגם מבט למלמעלה לעבר המחצבה שאוכלת בהר. 

אחרי הפנייה שמאלה מדרך הנוף לכיוון הר שאול, עוד פנייה שמאלה למצפה וניה כהן. שווה לנסוע פה וגם לעשות הפסקה מול הנוף שמציע

המקום: הר שאול ועמק חרוד והגליל מנגד. בנקודה בה השביל מתחבר לדרך הנוף משולש קטן במפה הישנה ולידו כתוב: 'צבעוני ההרים'. השלט ("שמורת טבע גלבוע, הר לפידים") מספר כי גדלים פה אלות מסטיק, חרובים, סחלבים, כלניות, נוריות וצבעונים. ממש לידו פורחים כמה צבעונים על מנת לסמן וי, וגם איזה טופח צהוב, מכסה טפח חושף טפחיים. עוד מילה על כלניות: הגלבוע כולו מרבד כלניות. בעיקר בצדי הדרכים.

ונעבור לפרסומות

לפני שמגיעים לאירוס בגלבוע, קצת אל האירוסים בכורכר. בשבת הקרובה (5 במרץ) מתקיים ההפנינג המסורתי 'שביל גבעות הכורכר', מפגן הזדהות למען שימור גבעות הכורכר והאירוסים. השביל המקשר בין גבעות הכורכר במערב נס ציונה לבין גבעת האירוסים בראשון לציון נחנך לפני שנתיים.

גבעות הכורכר הן אוצר טבע ייחודי ונדיר, במיוחד באיזור האורבני הצפוף של שפלת החוף. בימים אלה מכוסות הגבעות בפריחה מרהיבה של מאות מיני צמחים, חלקם נדירים, שהבולט שבהם הוא אירוס הארגמן. הוא צומח רק ברכסי הכורכר של ישראל, הנמצאים בסכנת הכחדה נוכח הבניה המסיבית באיזור החוף. האירוע - מהשעה 10.00 בבוקר, ופרטים נוספים יש בלוח אירועי סוף השבוע. האדום האדום הזה פורח גם ביער קדימה וביער אילנות (היינו) וגם במערות אפקה (בטח היינו).

האידיליה נקטעת

אחרי הר לפידים - שער הזהב. חניון הזהב הוא המקום בו מתפצלת הדרך. הדרך הסלולה ממשיכה שמאלה ומובילה ל'חניון האירוסים'. שם יחפש העדר שמובל על ידי רשויות שמירת הטבע את הפרח המיוחד. האמת היא שלא היה אכפת לי להתאמץ ולעשות את המסלול ביום חול של תחילת אביב, כשאין פה אף אחד. אבל אני כבר יודע יותר מזה. הרעיון של לנתב את המטיילים למקום אחד הוא נפלא, הבעייה היא שיום אחד מחליט מי שמחליט להקים ישוב, או לסלול כביש או משטח לנגמשים, או לטעת יער, ואז

מתברר שאיש כמעט לא מכיר את ריכוזי הפריחה, ואת שמורת הטבע מזיזים כאילו הייתה חתיכת נדל"ן. במזלג לקחתי ימינה.

הבעייה עם השביל הזה, הירוק, שמקיף את הר ברקן מדרום ולא מצפון, היא שנקטעת האידיליה, אם כי הפסטורליה נשמרת. הגדר הטובה, הגבול החדש, ומעברה הכפר פקועה (אומרים "פאקווה"), כפר ערבי, פלסטיני אם תרצו. בקיצור, אקולוגי או שמקולוגי, הישוב מיכל הוא התנחלות. מול פקועה, על הגדר, יקום ישוב שהוא חלק מהביטחוניזם שתפס את המדינה מתחת לחגורה, ואת כולנו באחד החלקים הפחות טובים של המוח.  

יש פריחה. מדריך השדה יודע מה הוא אומר, וכך גם עשרות הפרופסורים שחתמו על העצומה נגד מיכל שרצה כאשר מליאת רשות הטבע והגנים אישרה את חילופי השטחים של שמורות הטבע על חודו של קול. 

רבאק, יש לכם גדר וצינור ברזל וצינור פלסטיק שמובילים מים בלחץ גבוה, ועמקים שלמים לתבואה, ויערות שלמים למרעה, ומטוסים, ולוויינים ומה שאתם חייבים על ההר הזה, דל המעיינות, זה יישוב? עניים ועשירים משני עברי הגדר? זה מה שיעשה פה טוב לדראון עולם? לפעמים נדמה שזו הפראנויה הגלותית שגורמת ליהודים פה לרצות ולהשאיר בארץ את חותמם. אם רק היינו מאמינים שאנחנו פה לתמיד, אפשר היה קצת לעצור את הבולמוס ולחיות בשלום עם הסביבה.

מבלבלים את האויב

את האירוס הראשון שראיתי, כך העיד העשב היבש סביבו, הכניסו לאדמה באותו בוקר או יום קודם, במסגרת הבולמוס. הנה פרט מעניין מלב ליבה של המלחמה הירוקה על הארץ: כחלק ממנה מזיזים את הפרחים. זה מבלבל ת'אוייב. אם הייתם במערות אפקה - גם שם יש כורכר וחמרה ואירוס ארגמן - אז אולי שמתם לב לכך שהחצבים שם מסודרים בצורת HELP. זה לא טבעי, תארו לכם. את הגבעול עם הניצן שהיה זרוק ליד הפרח, הכנסתי למעט מים שמילאתי במאפרה ולקחתי הביתה. אחר כך ראיתי גם כאלה שפורחים באותה נקודה בה פרחו אשתקד.

למי שרוצה לנסוע לבד: הר יצפור הוא הגבעה שאחרי הר ברקן, והשביל הירוק מגיע אליו כמו גם הכביש משמאל. אם הגעתם על הכביש אולי אפילו תצליחו לעלות עליו בלי לראות את גדר ההפרדה או את פקועה, ועל השלט כתוב משום מה 'רולידר בע"מ 2002'. האירוסים

שם מסומנים ביתדות אדומים, ואלו שראיתי עדיין לא פורחים, על השביל הירוק כבר כן. עד ההפנינג הגדול המתוכנן שם בפורים, הפריחה תהיה בשיאה. באתר האינטרנט של החל"ט יש גם מפה (וגם עצומה). 

לחובבי הסיורים וההדרכות: החל בסוף השבוע הזה (5 במרץ) מתחיל הקמפיין של החברה להגנת הטבע בעניין. בשבת הסיורים הראשונים, חינם, בין השעות 09:00-17:00. יוצאים מצומת העלייה לגלבוע מול תל יזרעאל (צומת דרכים 667, 675).

האירוס הוא סמלה של החברה להגנת הטבע, אם לא שמתם לב. בגלבוע למדו שוחרי שמירת הטבע, שבישראל, גם שמורת טבע אפשר להזיז אם רוצים. בינתיים על הר יצפור, ובאדמת החמרה בגבעות הכורכר, בחולות הנגב, ובאתר דודאים החדש - אירוסים לרוב. שחום וארגמן, גלבוע וירוחם, חבצלת השרון שושנת העמקים, כאן ועכשיו.