אנשים גדולים קטנים

בשבוע שעבר שלח אהוד ברק אחד מעוזריו לתפוס למענו מקום מרכזי בראש השולחן, לקראת ישיבת סיעת "העבודה" בכנסת. העוזר, מסכן שכמותו, שמר ושמר על הכסא, עד שהגיע "הבוס" ותפס אותו.

באותו זמן בודק אחד מעוזריו של ראש הממשלה אם להפעיל את הטריק השרוני הישן או שכבר אין בו צורך: במרכז הליכוד או בכל כינוס מקביל מושיבים את "הפועלים" בשורה הראשונה, מהקצה ועד לפחות אל מול מרכז הבמה. כאשר מגיע המנהיג, קם הראשון בשורה מכסאו, מוחא כפיים בהתלהבות נדירה, ואחריו השני והשלישי וכן הלאה. במצב כזה אין ברירה לכל יושבי האולם, כולם קמים. אם מרצון, אם משום ש"לא נעים" שיראו שאינך מכבד את ראש הממשלה, ואם משום שהעומדים בשורות הראשונות מסתירים את המראות. מי לא ירצה לראות את ראש הממשלה ואת מי שנכנס איתו, מי לימינו, מי לשמאלו ומי מזדנב מאחוריו?

לכאורה, קשה להאמין. האנשים שהחלטותיהם גוזרות לעיתים חיים ומוות, שמוחקים מאות מיליונים מספרי התקציבים, שאנחנו עוקבים אחר מוצא פיהם, לטוב ולרע, מנהיגינו, כך הם נוהגים, זה מה שממלא את מחשבותיהם? אלפיים שנות היסטוריה מביטות בהם – ומה שחשוב להם זה אם סילבן שלום או דב וייסגלס יושבים קרוב יותר לשרון? על זה הם מבזבזים את תאיהם האפורים, את זמנם היקר?

התשובה היא: כן. לא רק על זה, גם על זה. מדובר בבעלי אגו גבוה במיוחד, נרקסיסטים במידה "אקסטרה-לארג'" שגורלם בעידן הטלוויזיה נקבע במידה רבה לפי איך שזה נראה. תנו לנתניהו "כניסה" מרהיבה באמצע נאום שרון (כפי שעשה שרון לבגין, בשעתו) והוא יהיה משוכנע ש"עשה את היום". כבר לא חשוב כמעט מה יאמר ומה יעשה אחר-כך.

מבין הפוליטיקאים היום, נתניהו הוא "החניך המצטיין". אין אצלו צעד או אמירה שאינם כפופים לתקנות השטיקים והטריקים. לשיאו, אגב, הוא הגיע לפני כעשר שנים, בעצם ימי ההסתה נגד ראש הממשלה רבין. בהיותו ראש האופוזיציה נפגש נתניהו בארבע עיניים עם ראש הממשלה המאוים ביותר עד כה בתולדות המדינה וסיפר כי מאיימים על חייו והוא מבקש אבטחה. רבין, שלא האמין למילה אחת של נתניהו, הורה ליחידה לאבטחת אישים לאבטח גם אותו. "מה לעשות", נאנחו אז בסביבתו של רבין, "יש אנשים שמראה של מאבטח צמוד עושה עליהם רושם".

בעיני רבים, השאלה אם אהוד ברק יושב פה או שם היא "זוטי דברים". בעיני פוליטיקאים רבים, זו חזות הכל. מעמדך בציבור נקבע על פי מיקומו של הישבן.

וזה גם גורלנו: לחשוב שמנהיגי הדור מחליטים להחריב חבלי ארץ פורחים, להקים חומות במאות מיליונים, לשלוח את הצנחנים או גולני או גבעתי אל לב הסכנות בסמטאות ג'נין ורפיח, ובאותן שעות גם להקדיש מחשבה לשאלה אם להסכים ששמו של דני נווה יתנוסס בראש המודעה או לדרוש בתוקף שהשמות יופיעו בסדר הא"ב? הצילו!