רולטת הרשת בקישון
סרטן המעי הגס, סרטן דם, סרטן העור, סרטן בשלפוחית השתן וסרטן בכליות; זוהי רשימה חלקית בלבד של המחלות בהן לקו עשרות דייגים שעבדו שנים ארוכות בנחל הקישון. ארבע שנים לאחר הגשת תביעת המיליונים נגד המפעלים המזהמים נפתח סוף סוף המשפט בעניינם. תשעה מהתובעים נפטרו בינתיים, אלו שנותרו בחיים דורשים פיצוי: "אני לא רוצה כסף. אני רוצה שיחזירו לי את העין שעקרו לי בגלל הגידולים. שיחזירו אותי להיות מה שהייתי"
"כמה דייגים אני מכיר שחלו בסרטן? כולם. אין אחד שחלה ואני לא מכיר. כולם מהתקופה שלי. אנשים שחלו אחר כך התקשרו אלי, כי בשבילם הייתי כוכב, שעברתי את זה. הם שאלו אותי מה עושים. הייתי מייעץ להם". (דניאל ג'ריס, בן 47, דייג בקישון)
לפני כשלושה חודשים, יכולים היו באי בית המשפט המחוזי בחיפה לצפות במשך מספר ימים במחזה יוצא דופן. באחד מאולמות המשפט, ישבה חבורה גדולה במיוחד של עורכי דין. מול מצלמת וידאו עלו בזה אחר זה עשרה עדים לדוכן. כולם חולי סרטן, שסיפרו למצלמה כיצד חלו, נחקרו חקירה ראשית על ידי עורכי דינם וחקירה נגדית בידי עשרות עורכי הדין האחרים.
העדים היו דייגים, שבמשך עשרות שנים הפליגו ממעגן הדיג בנחל הקישון, ובו בילו את רוב זמנם. כחלוף השנים, חלו עשרות מהם בצורות שונות
וקשות של סרטן. הגורמים המרכזיים למחלה, כך הם מקווים להוכיח, הם חומרים מזהמים - בעיקר מתכות כבדות - שהזרימו שישה מפעלים כימיים גדולים הממוקמים לאורך הנחל: חיפה כימיקלים, כרמל אולפינים, גדיב תעשיות אלקטרוכימיות, דשנים וחומרים כימיים, גדות תעשיות ביוכימיות ובתי הזיקוק.
מלבדם, הזרים גם מכון טיהור השפכים של אזור חיפה עשרות אלפי מטרים מעוקבים של ביוב לנחל מדי יום. בין החומרים שנמצאו בשפכי המפעלים: קדמיום, כרום וכרום 6, כספית, ניקל, עופרת, סלניום, נחושת, ברזל ועוד.
כשהתפרסמה בשנת 2000 העובדה שלוחמי השייטת חלו בסרטן לאחר שצללו במי הקישון, הבינו לפתע הדייגים כי המחלות בהן לקו לא היו גזירה משמים, וכי הרקע הוא הכימיקלים אותם ספגו כל אותן שנים במעגן. 49 דייגים חולים, ובני משפחותיהם של דייגים שהלכו לעולמם, תובעים כעת קרוב ל-130 מיליון שקל מששת המפעלים, ממכון הטיהור ומגופים שונים במדינת ישראל, שלא השכילה, לטענתם, לאכוף את חוקיה ולהגן על בריאותם. את התביעה הגישו עורכי הדין אליעזר פיכמן מחיפה, בנו עו"ד אליהו פיכמן וכלתו, יעל מורה-פיכמן.
המשפט התעכב, תשעה תובעים נפטרו
את העדות המצולמת מסרו עשרת הדייגים החולים ביותר. אלה שעלולים שלא לשרוד את מלוא אורכו של המשפט. אלה החוששים כי ילכו לעולמם לפני שיזכו לעלות ולהעיד בפני השופט. מאז ניתנה העדות, נפטר כבר אחד העדים. מאז הוגשה התביעה הראשונה, בחודש יוני 2001, נפטרו תשעה מבין התובעים.
רק השבוע, קרוב לארבע שנים לאחר הגשת התביעה המקורית, החל למעשה המשפט. הוא נקבע בתחילה אצל נשיא בית המשפט המחוזי, מיכה לינדנשטראוס, אולם אז נאלץ הנשיא להעביר את התיק לשופט אחר. המהלך עורר אז זעם רב וסערה תקשורתית, היות שהשופט אליו הועבר התיק, רון שפירא, שהה באותה עת בשנת שבתון והדיון התעכב. זו הסיבה שהוחלט על גביית עדויות הדייגים במועד מוקדם יותר, מול מצלמות הווידאו. במקביל לתיק זה, אגב, דן השופט שפירא גם בתביעתם של לוחמי השייטת כנגד המפעלים.
בין היתר, קבע כבר השופט שפירא, כי במהלך המשפטים האזרחיים לא ניתן יהיה לעשות שימוש בדוח ועדת שמגר, ועדת החקירה שמינה הצבא כדי לבדוק את הקשר בין הצלילות בקישון לבין תחלואת הסרטן בקרב לוחמי השייטת, ואף לא בעדויות שהובאו בפניה. זאת משום שעל פי חוק השיפוט הצבאי, לא ניתן להגיש את מסקנותיה של ועדת חקירה צבאית כראיה במשפט אזרחי.
"אתה יודע שהסרטן ייקח אותך, השאלה מתי"
דניאל ג'ריס, בן 47, מתגורר באעבלין. יישוב כפרי לא רחוק מהקריות. מגיל שמונה הוא דייג, המסייע לפרנסת המשפחה. בתחילה עבד כפועל בסירות של אחרים. בגיל 16 כבר הייתה לו סירה משלו. הוא התקדם עם השנים, עד שהיה לבעל ספינת מכמורת. כאשר הגיעו זמנים קשים, מכר את הספינה וחזר להיות שכיר. לפני שחלה כבר היה ג'ריס סקיפר, משיט ספינות מכמורת, המכונות בפי הדייגים 'טרולרים'. הוא החזיק בספינה והעסיק מספר עובדים. חבריו מספרים כי הוא אחד הדייגים הטובים בקישון. "סטאר", בפיהם, מקצוען אמיתי.
לפני עשר שנים, זמן קצר לאחר שנולד בנו הבכור, אנטון, החל ג'ריס לסבול מכאבים ומדימומים באף. הבדיקות ארכו זמן רב. בדצמבר 95' עבר ניתוח להסרת גידולים סרטניים בסינוסים. בסופו של דבר נאלצו הרופאים לעקור את עינו הימנית, עם חלקים מארובת העין, מהאף ומהלסת. בארץ לא ניתן כיום לנתח אותו ולשחזר את ארובת העין, ולפיכך הוא נאלץ לחבוש רטייה על עינו, שמסתירה את החלל הפעור בפניו.
כאשר התאושש מהניתוח, עוד ניסה ג'ריס לעבוד, אולם כבר לא יכול היה לעמוד במעמסה. "לא יכולתי לנהל עסק וספינה כשאני נכנס לקישון לחצי שעה, ולא יכול יותר, כי אני חייב לצאת מהמקום". ג'ריס ניסה למכור דגים, אולם פשט את הרגל. זיהום הים באזור גוש דן, ואחר כך חששו של הציבור מפני כימיקלים בבריכות הדגים, צמצמו את מכירת הדגים כמעט לאפס. כיום הוא מתפרנס מקצבה ומהבטחת הכנסה. בחצר הבית הוא מגדל מספר כבשים ותרנגולות.
"אין מצב שדייג בקישון לא נחשף למים ולבוץ. זה בכל מקום. אתה צולל לנקות את המדחף, או להוציא אותו לתיקון. אתה מנקה בוץ שנכנס לקולרים, לבוכנה. אתה מתיז מים, ששואבים מהנחל, על הרשתות והסיפון. זה משהו יומיומי. דייגים אחרים חלו לפנינו, אבל אף פעם לא ייחסנו את זה לזיהום. לא הבנו למה זה קורה. רק אחרי ששמענו על המחלות של אנשי השייטת, הבנו שזה נובע מאותו מקור. גם אנחנו צללנו באותם מים. פתאום הבנו שזה לא גורל.
"עכשיו, אחרי כל הניתוחים והטיפולים שעברתי, אני בעצם בריא. אבל חייתי בקישון הרבה שנים, ככה שאי אפשר לדעת מה יהיה בעתיד.
אני כל הזמן במעקב, אבל זו פצצה מתקתקת. אתה לא יכול לדעת. כמה בחורים שהבריאו, פתאום זה חזר להם ולקח אותם. כשהמחלה חוזרת פעם שנייה, היא לא מחכה הרבה. ראיתי את זה אצל חברים שלי, שחזר להם פעם שנייה, ולקח. אני מרגיש קצת כמו היהודים בגרמניה. אתה יודע שיבואו לקחת אותך. אתה רק לא יודע מה המספר שלך.
"הרחנו את הריחות, ראינו את החומר שצף על המים ופולט גזים, אבל לא הייתה מודעות לכך שזה קטלני. אף אחד לא ידע. אנחנו דייגים, אנשי דיג. יש בינינו יותר מחצי שאין להם השכלה בכלל. דייג לא צריך להיות מהנדס או חוקר מדע. אנחנו צריכים לעבוד בדיג. אנחנו צריכים לדעת איזה חומרים יש במים האלה? זה הם צריכים לדעת מה הם זורקים למים.
"יש בי כעס רב. אני צעיר, יש לי עוד הרבה דברים לעשות. לבנות עתיד לילד, לאישה, לבנות חיים יותר טובים. אני איש עבודה, לא עצלן. אני יודע לקום בבוקר וללכת לעבודה, ונפלתי בגיל צעיר. יש לי כעס על כל המדינה: על השלטונות, על הרישיונות שאישרו למפעלים האלה, על ההסדרים בין המפעלים לעיריות, על הכל. אני לא רוצה כסף. אני רוצה שיחזירו לי את העין. שיחזירו אותי להיות מה שהייתי. שיחזירו את הכוח שלי, את הכוח הנפשי שלי. יכולתי לחיות מהעבודה שלי. כואב לי על כך שהילד שלי יגדל עם אבא לא שלם. הילד שלי מגיל אפס רואה את אבא שלו חולה, כל הזמן בבתי חולים", אומר ג'ריס וקולו נחנק.
הנחל מת, הדייגים חלו
49 התובעים עבדו בקישון כדייגים, סקיפרים, טכנאים ומפעילי דוברה, שתפקידה היה להעמיק את ערוץ הנחל, כדי להקל על הספינות להיכנס ולצאת מהמעגן. רבים מהתובעים לקו בסרטן המעי הגס, אחרים בסרטן דם על סוגיו השונים, סרטן בשלפוחית השתן, בכליות, סרטן העור (לימפומה) ועוד. הראשונים חלו עוד בשנות ה-80, כעשר שנים לאחר מותו של הנחל.
מעגן הדיג בקישון נחפר בסוף שנות ה-50. מדובר למעשה במעגן עגול, שכולא בתוכו את מי הנחל ללא מוצא, ומשום כך יש בו שקיעה גדולה יחסית של סחף ובוצה. כאשר הוקם המעגן, היה הנחל שוקק חיים, דגה וצמחייה. בשיאו פרנס ענף הדיג במעגן קרוב ל-2,000 משפחות, לעומת קרוב ל-200 כיום.
הנפילה הגדולה הייתה בראשית שנות ה-70.
"איך דייגים יכולים לדעת מה שהמפעלים לא ידעו?"
המפעלים הנתבעים שלחו למערכה את מיטב עורכי הדין בארץ. בשלב הראשון, תבעו בתור צד ג' עוד עשרות מפעלים, מוסדות ורשויות מקומיות ששוכנים על גדות הנחל ומשתמשים בו כתעלת ביוב. אם לא די בכך, צירפו לאחרונה כצד ג' גם את הדייגים התובעים. אלה רכשו ספינות מכמורת שהעסיקו מספר דייגים, והקימו חברות בע"מ כדי להגן על עצמם מבחינה כלכלית. כעת נתבעות החברות - שחלק גדול מבעליהן/עובדיהן חלו ואף נפטרו כתוצאה מהמחלה - בטענה שלא הזהירו את העובדים מפני הסכנות הטמונות בנחל. יחד איתם, מגיע מספר הנתבעים ל-51.
"מצד אחד מכחישים המפעלים הענקיים האלה, שהעסיקו עשרות כימאים ומהנדסים, כי ידעו על הסכנה שבהזרמת החומרים המסוכנים האלה לקישון. מצד שני, הם מאמינים כי הדייגים אמורים היו לדעת את הסכנה", קובל עו"ד פיכמן, שהגיש לבית המשפט בקשה לדחות על הסף את הדרישה לצרף את הדייגים כנתבעי צד ג'.
במצב כזה, אין לתמוה שהדייגים עצמם אינם אופטימיים לגבי תוצאות המשפט. "אנחנו בעלי הסירות, הדייגים הפשוטים, אמורים היינו לדעת את מה שהמפעלים האלה לא ידעו?" שאל השבוע יו"ר ועד הדייגים הארצי, יחיאל אברג'יל, אף הוא דייג בקישון. "אם הייתי יודע את זה, הייתי הולך ונהיה כימאי, ולא דייג. עורכי הדין האלה פשוט אלופים בלמשוך זמן. המשפט יימשך עשר שנים, אחר כך עוד חמש שנים ערעורים, ואולי זה ייגמר בסופו של דבר בפשרה. אבל להם מה אכפת. הם את הכסף שלהם עושים בינתיים".
המפעלים: אין קשר בין החומרים שהזרמנו למחלות הדייגים
המפעלים הנתבעים מכחישים מכל וכל את הקשר הסיבתי בין החומרים שהזרימו לקישון מאז 1970 ואילך לבין המחלות בהן לקו הדייגים, ומטילים את האחריות, בין היתר, האחד על השני. הם אינם מכחישים כי הזרימו שפכים וחומרים כימיים מכל הסוגים לנחל, אך טוענים כי אין קשר בין החומרים למחלות מהן סובלים התובעים, וכן כי יכולים להיות גורמים אחרים (עישון, חשיפה לשמש וכד') שגרמו למחלות.
"לא ניתן לקבוע, ולא כל שכן להוכיח במידה סבירה ומספקת, כי החשיפה למי נחל הקישון מהווה הגורם היחידי לתחלואה הנטענת של התובעים, במיוחד לאור גורמי סיכון אחרים אשר להם היו חשופים ואשר בעלי השפעה מכרעת על מצבם הבריאותי ועל התפתחות מחלת הסרטן", נכתב בכתב ההגנה שהגישה חברת חיפה כימיקלים, הראשונה ברשימת החברות הנתבעות.
"בזמנים הרלוונטיים לאירועים נשואי התביעה לא הייתה מודעות או חובת צפיות לסכנות הטמונות בנחל ובסביבתו או לסכנות הרלוונטיות".
במקום אחר טוענת חיפה כימיקלים, כי על הדייגים היה להבחין בעצמם בסכנה: "התובעים ידעו על הסכנה לבריאות הנטענת על ידם... זאת במיוחד כאשר הם טוענים כי הבחינו בהדרגה כי הדגים, יצורי הנחל וצמחיית הנחל נעלמו לחלוטין החל משנות ה-70, וכי 'אדים וגזים נדפו מהמים'. כל אדם סביר הטוען כי במשך שנים הריח ממימי הנחל ריחות של גזים, חומרים נדיפים, ראה מוצקים מרחפים, וידע כי ישנם מפעלים המזרימים את שפכיהם ישירות לנחל, חזקה עליו שיידע כי קיימת סכנה בחשיפה לתופעות אלה".
בחודשים הבאים יתקדם המשפט בקצב מהיר יותר. מידי שבוע יתקיים יום דיונים, בו יישמעו עדויותיהם של הדייגים, של אלמנות הדייגים שנפטרו ושל המומחים השונים. השופט שפירא העלה השבוע הצעה לקיים במסלול מקביל דיון בשאלת הנזק, קרי כמה כסף מגיע לכל דייג ודייג.
עורכי הדין של המפעלים נזעקו: לא ניתן לקיים דיון בשאלת הנזק, כל עוד לא נקבעה שאלת האחריות, טענו. הרעיון, בשלב זה, נותר בגדר רעיון. לעורכי הדין יש די זמן לעסוק בו. כמה זמן עוד נותר לדייגים החולים מהקישון? כמה מהם יגיעו בחיים אל סופו של המשפט? לא ברור.
לפנייה לכתב/ת 
