הגבול המסוכסך שבין תחביר לסמנטיקה
הפעם במעבדת השפה האנושית ננסה לעמוד על הקשר ההדוק שבין התפקיד התחבירי לתפקיד הסמנטי - למרות שמדובר בשני מנגנונים נפרדים של השפה
כולנו יודעים להבחין, בין אם באופן אינטואיטיבי ובין אם באופן מודע, בין המבנה של יחידה לשונית, כמו למשל המשפט, לבין המשמעות שלה. קחו לדוגמה את המשפטים הבאים:
1. אשה צעירה הפחידה את הילד.
2. הילד נתן את הכדור לאשה צעירה.
משמעותם של הצירופים השמניים "הילד" ו"אשה צעירה" זהה בשני המשפטים. אבל תפקידם התחבירי שונה, כמובן. ב-(1) "הילד" הוא מושא ישיר, ומופיע עם סמן היחסה הישירה "את". ב-(2) הוא הנושא. "אשה צעירה" הוא הנושא ב-(1), אך המושא העקיף ב-(2), שמופיע עם היחסה העקיפה "ל-".
קיים קשר הדוק, כמובן, בין התפקיד התחבירי לתפקיד הסמנטי, והוא מוכתב על ידי הפועל. כמושאו של "הפחיד", הילד ב-(1) מובן כמי שנמצא במצב רגשי מסויים (קרי, פחד). כנושא של "נתן", לעומת זאת, אין הילד מחוייב להימצא במצב רגשי מסויים. כל שנדרש הוא פעולה רצונית מצידו (שיכולה להתרחש תוך כדי פחד, חיבה, עליצות וכיוב').
שימו לב שהתפקיד הסמנטי של האשה הצעירה "דליל" הרבה יותר: בשני המשפטים, אין הכרח שהיא פועלת במכוון או אפילו נמצאת במצב מנטלי ספציפי. הנושא של "הפחיד" יכול להיות כל דבר שהוא; המושא העקיף של "נתן", לעומת זאת, חייב להיות בן-אנוש, או לפחות עצם מואנש (כמו בובה). הסימון "#" מציין "משמעות סוטה" (אנומליה סמנטית).
3. הצעקות הפחידו את הילד.
4. # הילד נתן את הכדור לצעקות.
חלק חשוב מן הידע הלשוני שלנו, אותו ידע שאגור במוחנו במעין דקדוק מנטלי, הוא תורת המשמעות, או בקיצור, סמנטיקה. הסמנטיקה צריכה, בין השאר, להסביר את ההבדל בין התקינות של (2) לחריגות של (4): העובדה שקיימות מגבלות משמעות מסויימות על המושא העקיף של "נתן". היא גם צריכה להסביר מדוע פעלים מסויימים דורשים מושא (ישיר או עקיף) ואחרים לא (כוכבית מציינת משפט בלתי אפשרי):
5. גיל התעטש.
6. גיל הִכה את יוסי.
7. *גיל הִכה.
בעוד ש"התעטש" הוא פועל עומד, שאינו לוקח מושא ישיר, "הִכה" הוא פועל יוצא, שדורש מושא ישיר. גם העובדה הזאת היא, ביסודו של דבר, סמנטית. אירוע התעטשות מחייב משתתף אחד (קרי, המתעטש), בעוד שאירוע הכאה הוא יחס בין שני משתתפים - מכה ומוכה (גם אם הם זהים מבחינה רפרנציאלית, לדוגמה כשאדם מכה את עצמו, עדיין מדובר בשני תפקידים סמנטיים נבדלים).
ייצוג של כמה סוגי מידע
ראינו, אם כן, שבהקשר של משפטים פועליים, הסמנטיקה חייבת לייצג שני סוגי מידע. האחד, כמה משתתפים הכרחיים כלולים באירוע; והשני, מהן המגבלות הסמנטיות על משתתפים אלה (כגון, בן אנוש, שרוי במצב רגשי וכיוב'). הבלשנים מכנים את התיאוריה הסמנטית הכללית של עובדות אלה תיאוריית "מבנה הארגומנט" של הפועל. הארגומנטים של הפועל הם בפשטות המשתתפים ההכרחיים באירוע שהפועל מציין. הפועל "הפחיד" לוקח שני ארגומנטים - גורם החוויה, והחווה עצמו (ראה (1)); הפועל "נתן" לוקח שלושה ארגומנטים - מחולל הפעולה, העצם הניתן והיעד המקבל (ראה (2)).
נוכחנו שהתחביר והסמנטיקה הולכים "יד ביד". במילים אחרות, יש זיקה טבעית בין התפקיד התחבירי של ארגומנט מסויים (למשל, מושא עקיף) לבין התפקיד הסמנטי שלו (למשל, יעד מקבל). אבל העניינים לא כל כך פשוטים. במצבים מסויימים, התחביר והסמנטיקה לא חופפים, אולי אפילו מתגוששים. אלה מצבים מעניינים ביותר, משום שהם חושפים את האופי המורכב והמודולרי של הידע הלשוני שלנו. נבחן דוגמה אחת כזאת.
8. רינה הציעה לגיל לעשות דיאטה.
9. רינה נתנה לגיל לעשות דיאטה.
מהו מבנה הארגומנט של "הציע"? נראה שהוא לוקח שלושה ארגומנטים - המציע, מקבל ההצעה, וההצעה עצמה. מה באשר ל"נתן"? על פניו, נראה שאין כל הבדל עקרוני בינו לבין "הציע". סביר להניח שגם הוא לוקח שלושה ארגומנטים - נותן הרשות, מקבל הרשות, והפעולה המורשית. אלא שעיון קרוב יותר בתכונותיהן של שני פעלים אלה מגלה הבדלים מעניינים:
10. רינה נתנה למים לטפטף.
11. # רינה הציעה למים לטפטף.
12. רינה נתנה לזה לקרות.
13. # רינה הציעה לזה לקרות.
נראה שהמושא העקיף של "הציע" כפוף למגבלות חמורות יותר מאשר זה של "נתן". בעוד שהראשון חייב להיות בן-אנוש, לא כן האחרון. בעצם, אם חושבים לעומק על המשמעות של (12), מגלים שהארגומנט "לזה" אינו מקיים קשר סמנטי הכרחי עם "נתנה". מ-(12) כלל לא משתמע שרינה נתנה משהו ל"זה" (להבדיל מ-(2), שבו כן משתמעת פעולת נתינה לאשה הצעירה). מה שרינה נתנה, או איפשרה, ב-(12) זה האירוע בכללותו - "לזה לקרות". מכאן נוכל לשער, שמבנה הארגומנט של "נתן" ב-(10) וב-(12) הוא בעצם בינארי, ולא טרנארי (משולש), כמו של "הציע". "נתן" במקרים אלה פשוט מציין יחס בין ארגומנט אחד (מי שמאפשר) לארגומנט שני (מה שמאופשר).
הוכחה ניצחת להשערה זו מגיעה משילובם של ניבים כבולים במבנים הללו. בניבים כמו "הקרח נשבר" או "הכביסה המלוכלכת יצאה החוצה", הנושא איננו מקבל משמעות רגילה (לא מדובר כאן על קרח או כביסה אמיתיים), אלא משמעות מושאלת, הכבולה לניב המסויים שבו הוא מופיע. ברגע שהקשר הסמנטי בין הפועל לנושא נשבר, המשמעות המושאלת (האידיומטית) הולכת לאיבוד.
14. הקרח עלול להישבר / הכביסה המלוכלכת עלולה לצאת החוצה.
15. # הקרח מסוגל להישבר / # הכביסה המלוכלכת מסוגלת לצאת החוצה.
שימו לב ששם התואר "עלול" אינו שובר את הקשר הסמנטי בין הנושא שלו לבין שם הפועל שאחריו, בעוד ש"מסוגל" עושה זאת. הפירוש היחידי שמתאפשר ב-(15) הוא פירוש מילולי, לא אידיומטי, שמייחס יכולות פנימיות לקרח או לכביסה המלוכלכת. כעת שימו לב לכך שמשמעותם של ניבים אלה נשמרת גם אחרי "נתן":
14. רינה לא נתנה לקרח להישבר בפגישה הראשונה.
15. הוועדה לא נתנה לכביסה המלוכלכת לצאת החוצה מחשש לשערורייה.
העובדה שהמשמעות הניבית נשמרת כאן (אך לא אם נחליף את "נתן" ב"הציע") מוכיחה שהמושא העקיף של "נתן" במבנים אלה איננו ארגומנט סמנטי שלו, אלא של שם הפועל המופיע אחריו. באופן דומה, הנושא התחבירי של "עלול" ב-(14) הוא למעשה ארגומנט סמנטי של שם הפועל, לא שלו. במלים אחרות: "עלול" אינו מטיל שום מגבלה סמנטית על הנושא התחבירי שלו, ו"נתן" (במשמעות "איפשר") אינו מטיל שום מגבלה סמנטית על המושא העקיף שלו. בדיוק משום כך ניתן להציב בעמדות אלה שמות עצם משוללי משמעות עצמאית, אשר משמרים את זיקתם הסמנטית המקורית אל הניב שבמסגרתו הם מתפרשים.
הדמיון בין הנושא של "עלול" למושא העקיף של "נתן" הוא שיטתי לגמרי. דוגמאות כמו (13)-(12) אנלוגיות לדוגמאות (17)-(16).
16. זה עלול לקרות.
17. # זה מסוגל לקרות.
המילה "זה", בהקשר של הפועל "לקרות", מתייחסת לאירוע כלשהו. אירועים אינם מסוג הדברים שיש להם יכולות פנימיות, ועל כן "זה" אינו יכול לתפקד כנושא של "מסוגל". מכאן אנו למדים ש"מסוגל" מטיל מגבלות סמנטיות על הנושא התחבירי שלו – משמע, זהו גם הנושא הסמנטי שלו. לא כך המצב עם "עלול", שמתיר לכל שם עצם, תהיה משמעותו אשר תהיה, להופיע לפניו. הנושא התחבירי של "עלול" איננו הנושא הסמנטי שלו, ועל כן אינו כפוף למגבלות משמעות.
הנה, אם כן, מצב עניינים מוזר ולכאורה פרדוקסלי: המנגנון התחבירי שלנו משייך שם עצם במשפט לפרדיקאט אחד, ואילו המנגנון הסמנטי שלנו משייך אותו לפרדיקאט אחר. התחביר והסמנטיקה מושכים בשני כיוונים מנוגדים - וראה זה פלא, המערכת לא קורסת. ניתן להסיק מכך שהתחביר והסמנטיקה הם שני מנגנונים נפרדים בדקדוק. אומנם הם מקיימים קשרי-גומלין הדוקים, אך בכל זאת מתעקשים על ריבונות נפרדת, כל אחד בממלכתו שלו.
ד"ר עידן לנדו הוא בלשן במחלקה לספרויות זרות ובלשנות באוניברסיטת בן-גוריון.
לפנייה לכתב/ת 
