מחקר חדש מגלה: מה עובר עלינו כשאנו מתאהבים

מהי מהות החיים? מהי הנשמה? מה מניע אדם לקבל את ההחלטות שהוא מקבל? אם נשאל רב או כומר, נקבל תשובות בתחום התאולוגי. אם נשאל סוציולוג, נקבל הסבר חברתי. אבל אם נשאל כימאי או ביולוג, נקבל תשובה "מאכזבת" למדי: מוחנו מושפע מחומרים המופרשים בתוכו ועל-ידי חומרים שהוא קולט. הכל כימיה. רק אתמול פורסמו ממצאי מחקר חדש, לפיהם בזמן התאהבות המוח משחרר חומרים כימיים היוצרים תחושת "היי", ממש כמו בעת שימוש בסמים.

ובכל זאת, המדענים זהירים. מבחינתם, הם עדיין בתחילת הדרך ורב הנסתר על הנגלה. קשה להם לרשום, למשל, נוסחה ל"סם האהבה". אבל גם בתחילת הדרך הם הספיקו להפוך הרבה אבנים כבדות, ולגלות תחתיהן אוצרות של ממש. כך, למשל, נתגלו איזורים בעומק המוח, במקום הנקרא "נוקלאוס אקומבוס", האחראים על התענוג, או בלשון המדענים "הגמול המוחי".

פרופ' ידין דודאי, חוקר-מוח בעל שם עולמי, מנהל מעבדת המוח במכון ויצמן למדע, מאשר בזהירות ש"בתוך המוח יש מערכות כימיות, והן גורמות לנו לתחושות חיוביות או שליליות. אנחנו יכולים לזהות את החומרים, אבל איננו יודעים עדיין מהו הגורם המניע. המדע עדיין בראשית דרכו בתחום זה".

האהבה כמחטף

ד"ר שאול שרייבר, מנהל השירות הפסיכיאטרי במרכז הרפואי תל-אביב (איכילוב), מסביר כי ההתאהבות במובן הרומנטי מערבת פעילות של חומרים רבים, בהם הורמוני-מין, פרומונים וחומרים נוספים.

"כשאנחנו מתאהבים יש מחטף, או השתלטות של המערכות הרגשיות במוח על החלקים החושבים שבו", אומר ד"ר שרייבר. "יש במוח אזורים

של רגש ואזורים אחרים, קוגניטיביים, שבהם אנחנו חושבים מחשבות רציונליות.

"בשלבי ההתאהבות הרומנטית, או בעונת-הייחום אצל בעלי חיים אחרים, בהשפעת המעורבות של הורמונים ושל פרומונים, יש נטרול של המערכות הלוגיות והשתלטות של המערכת הלימבית – המערכת המקיפה את מרבית החלקים הרגשיים במוח שלנו.

"כשהמערכת הלימבית משתלטת, האדם פועל מתוך דחפים וריגושים שברגעים אחרים היה אומר לעצמו: 'איזה דברים מוזרים עשיתי'. יש חוקרים שטוענים שההתאהבות דומה למצב פסיכוטי, במובן של אובדן הכרת-המציאות", אומר ד"ר שרייבר.

בלי להתכוון, הזכיר הפסיכיאטר בן ימנו אימרה של וויליאם שייקספיר, שאמר לפני מאות שנים כי "האהבה היא טירוף". שייקספיר לא ידע כי לאימרה שלו יימצא, כעבור מאות שנים, ביסוס כימי. ד"ר שאול שרייבר מסביר, כי מערכות רבות מאוד ומורכבות מאוד מעורבות ופעילות בתהליך ההתאהבות. יש חומרים כימיים ויש מוליכים עצביים, שהמדע מנסה להכיר.

אחד מהם הוא חומר הנקרא דופאמין. ד"ר אברהם (בומי) צנגן ממכון ויצמן למדע חוקר את הדופאמין וחומרים אחרים המשתחררים במוח. "אני חוקר שחרור של חומרים כימיים באותו איזור של המוח, המשתחררים כאשר אנחנו מרגישים תחושות של תענוג. הדופאמין משתחרר בשעת תענוג מפעילות מינית, בשעה שמוגש לנו אוכל טוב שאנחנו אוהבים ונהנים ממנו – וגם בשעה שאנחנו משתמשים בסמים מסוכנים, כמו קוקאין. כל דבר שגורם לנו תענוג, גורם לשחרור דופאמין".

ד"ר צנגן אינו יכול לקשור את הדופאמין להתאהבות. הניסויים שהוא עושה נעשים בחיות מעבדה, וקשה לדעת, מדעית, מתי חיה במעבדה מתאהבת. קל לדעת מתי היא מקבלת אוכל שהיא אוהבת, או מתי היא נהנית מיחסי-מין.

"עמוק בתוך המוח של כולנו מצויים תאי עצב המפרישים חומר שיש הרואים אותו כסם-האהבה: דופאמין", כותב הפסיכואנליטיקן ד"ר יורם יובל בספרו "מה

זאת אהבה". "החומר הזה מעורב בכמה תהליכים חשובים במוח, וביניהם מיקוד תשומת-הלב, תיגמול התנהגויות המכוונות למטרה מסוימת והתמכרות לסמים. לדעת רבים, להתאהבות רומנטית יש מכנה משותף עם התמכרות".

ד"ר יורם יובל אינו בטוח במאה אחוזים שהאהבה כולה כימיה. אבל באשר לתשוקה מינית הוא קובע כי היא רק כימיה. הפסיכיאטר ד"ר שאול שרייבר אומר כי התאהבות – ולא רק בתחום המיני – מפעילה את המערכת שבמרכזה עומד הדופאמין. לדבריו, גם אהבה של אם לתינוק, אהבה של ילד להוריו, ואפילו אהבה של ילד לצעצוע מפעילה את המערכת שבמרכזה עומד הדופאמין.

פרט לדופאמין, נחקר חומר נוסף הנקרא פי.אי.איי (פניל-אתיל-אמין). לפי מחקרים שנערכו בחו"ל, ייתכן שהוא קשור בהתאהבות – אבל בישראל אין חוקרים העוסקים בחומר זה.

מערכת נוספת, שלא נחקרה דיה, עוסקת בחומר הנקרא סרוטינין. זהו חומר, שריכוזו בדם עולה כאשר אנחנו אוכלים שוקולד, כשאנחנו שותים חלב או כשאנחנו אוכלים כמות גדולה של בננות. "אכילת שוקולד היא הדרך לאופוריה – במחיר כבד של קלוריות", אומר ד"ר שרייבר. "תרופות נגד דיכאון ממשפחת הפרוזאק גורמות, למעשה, לעליית כמות הסרוטינין בגוף".

"שיגעון אמיתי"

ד"ר דונטלה מרציטי מאוניברסיטת פיזה הזמינה מאות צעירים מאוהבים לבדיקות-דם, כדי לחקור את הכימיה של האהבה הרומנטית. היא עשתה להם בדיקות-דם אחת לשלושה חודשים, וגילתה בדמם חומרים שריכוזם עולה בזמן ההתאהבות. להפתעתה, היא גילתה שאותם חומרים נמצאים בריכוז גבוה גם אצל חולי-נפש.

"הממצא העיקרי במחקר שלנו הוא שאצל נבדקים בריאים, שאינם לוקים במחלות נפש או במחלות גוף, כמו אצל חולי-הנפש, יש שינויים ברמת הסרוטינין", הסבירה ד"ר מרציטי בראיון טלוויזיוני ששודר לאחרונה בערוץ 8 של "הוט", במסגרת סדרה על הרגשות האנושיים.

"כאשר אנחנו מתאהבים, אנחנו 'משתגעים'. יש לנו פנטזיות ורעיונות מוזרים. למען האמת, זה שיגעון הכרחי. אנחנו חייבים להיות משוגעים כדי לנשק אדם

זר, או כדי להיכנס למיטה עם מישהו לא מוכר. זה שיגעון אמיתי, אף על-פי שהוא חולף, ולמרבה הצער לא מחזיק מעמד".

פרופ' דובי אייזנברג, מנהל מחלקה פסיכיאטרית בבית-החולים גהה, אומר כי הפסיכיאטריה המודרנית מניחה כי מצבנו הנפשי מושפע משלושה סוגים של גורמים: פסיכולוגיים, חברתיים-סוציולוגיים וביולוגיים.

הגורמים הביולוגיים מתחלקים לשניים: גנטיקה – המטען התורשתי שקיבלנו מהורינו, וכימיה – התרופות שאנחנו מקבלים והחומרים הכימיים המופרשים בתוך הגוף שלנו.

"אני רואה את התופעה הזאת שוב ושוב, בעבודתי היומיומית", מספר פרופ' אייזנברג. "מגיע אלי אדם מדוכא, עצוב, עם הפרעות בתיאבון, קשיים להירדם, חוסר מרץ, ייאוש, רגשות-אשם, מחשבות אובדניות או אפילו ניסיונות להתאבד.

"אנחנו נותנים לו תרופה. כדור שאינו מכיר אותו. חומר כימי שאינו יודע אם המדובר בגבר או באישה, אם הוא צעיר או קשיש, אם הוא אדם מצליח או כישלון בחיים. והנה, תוך כמה ימים או כמה שבועות, כל סימני הדיכאון נעלמים. היה דיכאון – ואיננו עוד. והכל, בהשפעת החומר הכימי. ברור לנו שחומרים כימיים משפיעים על המוח, אבל יש עוד דרך ארוכה לגלות איך הם עושים זאת".

פרופ' אייזנברג מזהיר מפני טעות נפוצה: התרופות נוגדות-הדיכאון מצליחות לבטל את הדיכאון – אבל אינן עושות אותנו מאושרים. את זה אנחנו חייבים לעשות בעצמנו.

ביטחון לטווח הארוך

מדענים מחלקים את ה"התאהבות" ואת ה"אה - בה" לשלושה רגשות שונים: ראשית, התשוקה והכמיהה לסיפוק מיני. המדובר בדחף להזדווג, הקיים בכל בעלי-החיים המיניים זה מיליוני שנים. שנית, אהבה רומנטית. היא מתפתחת רק מאוחר יותר, כדי ליצור תלות בבן-זוג קבוע. נשים זקוקות לכך, כדי שהגבר אשר שתל בהן את זרעו, ישמור ויפרנס אותן ואת צאצאיו. ושלישית – התקשרות, ותחושת רוגע וביטחון לטווח ארוך. זוהי התחושה המאפשרת לאדם להקים משפחה ולקיים אותה במשך שנים רבות, למרות כל הקשיים.

97 אחוז מכל היונקים אינם מפתחים את ההתקשרות הזאת. האריה מעבר את הלביאה – ואינו חי איתה אחרי שהתעברה. הוא נודד לבדו, בעוד הלביאה מגדלת את הגורים. כך גם רוב החיות האחרות. רק שלושה אחוזים מהיונקים – ובהם האדם – מפתחים זוגיות למשך כל החיים או חלק ניכר מהם. חוץ מהאדם, גם קופי גיבון, קופי תמרין ועטלפים מסוימים חיים עם בני זוג לכל החיים. אצל העופות התופעה שכיחה יותר, ובין ה"מצדדים" בבני זוג קבועים נמצאים העגורים, החסידות והנשרים.

ד"ר גלעד הירשברגר ממרכז גונדה לחקר המוח באוניברסיטת בר-אילן חוקר היבטים אחרים של ההתאהבות. הוא מנסה לבדוק אם יש שיטה לנבא את איכות הקשר הזוגי בין שני בני-אדם על-ידי שימוש בשיטה רב-מדדית.

ד"ר הירשברגר מכניס זוגות למעבדה ומחבר אותם לאלקטרודות המודדות את מערכת העצבים האוטונומית שלהם. הוא מצלם את פניהם של בני-הזוג ומנתח את הבעות-הפנים שלהם בזמן שהותם במעבדה. הוא בודק את השפה שהם משתמשים בה בעודם בתוך המעבדה.

כך, למשל, הוא בודק כמה פעמים הם משתמשים במילה "אני" ו"אתה" לעומת המילה "אנחנו". על סמך המדדים האלה הוא מנסה לקבוע עד כמה הם מאוהבים, וכמה זמן יחזיקו מעמד. "המחקר שלנו יגלה, האם חמש שנים מאוחר יותר, זוגות שהיתה להם אינטראקציה סוערת במעבדה שלנו יישארו במצב של אינטראקציה סוערת ביניהם, יתגרשו, או אולי ישארו ביחד – אבל רגועים", אומר ד"ר הירשברגר.

אבל לא רק הורמונים וחומרים הנמצאים במוח גורמים לנו להתאהב. כבר מאות שנים ידוע למדע על הריחות הגורמים לנו – כמו לחיות אחרות – להימשך מינית דווקא אל בני-זוגנו. אלה הם הפרומונים, חומרים כימיים שהנקבה קולטת בריח של הזכר, וגורמים לה להימשך אליו.

מדענים מסבירים שאנשים מזהים בריח, ברמה לא מודעת, כי האדם שהם מתאהבים בו הוא בעל מערכת חיסונית שונה משלהם. זיווג של שניהם ייצור ילדים, שהמערכת החיסונית שלהם תהיה מגוונת: הם ייהנו גם מהיסודות החיסוניים של האב וגם מן היסודות החיסוניים של האם. בני הזוג מזהים את הריחות, ובלי לדעת נמשכים אל בני-זוג המשלימים אותם.