הוואנה 2005: ביקור בקצב הסלסה
"כל יום בקובה הוא מסיבה. המוזיקה היא חלק מהרחוב, חלק מהאוכל וחלק מהנוף. לא קרה שמצאנו עצמנו מחפשים את השקט. המוזיקה הקובנית מכילה בתוכה את השקט עצמו". יורם לשם מסכם 5 ימים קיצביים בהוואנה רבתי וכבר חולם על ביקור בקובה הגדולה
כמו באגדה אורבאנית, יום אחד זכיתי בחופשה בת 6 ימים בקובה. הפרס כלל טיסות לקובה דרך אירופה, 6 לילות במלון של 4 כוכבים, ומונית משדה התעופה למלון. לבת זוגתי ולי נשאר רק לדאוג לבילויים.
מוזיקה קובנית מסביב לשעון
בדרך משדה התעופה נסעה המונית המודרנית (יש גם מכוניות מרצדס ופיז'ו חדשות לגמרי בקובה) דרך פרברי העיר למלון הנמצא ברובע מירמאר היוקרתי, המרוחק 10 דקות נסיעה ממרכז הוואנה, ומהווה מקום משכנם של שגרירויות ושגרירים בעיקר. לא הצלחנו להתרשם מהמבנים או האנשים, אולי בגלל השעה המאוחרת ואולי בגלל הדרכים שבחר נהג המונית שלנו. אבל כל הנסיעה הרדיו לא הפסיק לשמח אותנו במוזיקה מקומית שהרגישה כמו דגדוגים בכל הגוף.
גם בכניסה למלון נשמעה מוזיקה. זו היתה הופעה חיה של להקה מקומית שכללה 4 רקדנים ו-6 נגנים וזמרים. מאוחר יותר גילינו שהופעה כזו מתקיימת בכל ערב. מסתבר, שכל מלון המכבד את עצמו מארגן מדי ערב הופעה לאורחיו והמופעים האלה היו בפירוש מהנים ולא מהסוג שנמאס. התחלנו לחשוד שאולי לעובדים יש תנאי בחוזה ההעסקה, שלפיו הם זכאים ל-4 שעות של מוזיקה חיה במשמרת.
לכל מלון ומסעדה יש את להקת הבית, ובכל דקה נשמעת מוזיקה מכל כיוון.
כל יום בקובה הוא מסיבה של מוזיקה. שלא כמו הסיטאר ההודי, שיכול לעצבן אחרי כמה דקות של האזנה רצופה, או חליל הפאן הפרואני שממש חודר דרך תאי העור לקצוות העצבים אחרי 60 שניות, אין במוזיקה הקובנית גורמים מציקים, גם לא אחרי 5 ימים מאוד אינטנסיביים. המקצבים הנרמזים, הניגון הרך והשירה הלוחשת של קובה מתקבלים באהבה בלתי מותנית. המוזיקה היא חלק מהרחוב, חלק מהאוכל וחלק מהנוף. לא קרה שמצאנו עצמנו מחפשים את השקט. המוזיקה הקובנית מכילה בתוכה את השקט עצמו.
העיר העתיקה: רטרו אותנטי ומזוייף
כל בוקר לקחנו מונית לעיר העתיקה, La Habana Vieja. הנסיעה עברה דרך הטיילת של הוואנה, הידועה בשמה מָלֵקוֹן (Melacon). הגלים המתנפצים על קירות הטיילת מתיזים את רסס הים עד הנתיב השלישי בכביש בו אנחנו נוסעים, וזה נראה כמו מופע חזיזים לבנים. זוגות הולכים אוחזים ידיים ופתאום מתקפלים בהפתעה מעוד גבעת קצף המרחפת מעליהם כמו מתיחה מצחיקה.
בדרך מתחילות להופיע שלל המכוניות האמריקאיות ששרדו מאז שנות ה-50 (והנה סוד קטן: חלק מהן ניתן לייצר גם היום, ולכן לא כולן חבוטות ושרוטות כמו שניתן לצפות), אבל ריכוז הרכבים הגדול נמצא סביב העיר העתיקה.
נקודת מוצא טובה לטיול בהוואנה היא בנין הקפיטוליו, אחד המבנים המרשימים בהוואנה ואולי בקובה כולה. הבניין נבנה בשנות העשרים של המאה ה-20, ושימש זמן רב כבית המחוקקים. כיום ניתן להיכנס אליו, להתרשם מהארכיטקטורה, הפסלים, ריצפת השיש השחור ומהחלונות השבורים בכיפת המבנה.
ליד מדרגות הקפיטוליו תראו צלמים המשתמשים בציוד שמוצאים היום רק בסרטים איטלקיים. אמנם השימוש במצלמות האלו הוא רק בשביל התיירים, אך זה נסלח כשרואים את תיבת העץ אליה מחוברת פיסת בד שחורה וארוכה, תחתיה מכניס הצלם את ראשו. לאחר המתנה של מספר דקות יכול התייר המאושר לקבל תמונה ובה רואים אותו ניצב מתחת לקפיטוליו, בצבעי שחור ולבן דהויים א-לה שנות ה-20.
מצידו השני של הכביש נמצאים הרחובות הקסומים של העיר העתיקה.
רחוב אוביספו הוא הציר הראשי. זהו רחוב מרוצף המתחיל במסעדת פלורדיטה, שם נהג הסופר ארנסט המינגוואי לשתות את הדאקירי שלו יום-יום, ונמשך מזרחה עד למפרץ של הוואנה והפלאסה דה ארמאס. בדרך פזורות מסעדות (שלכל אחת להקה פרטית), גלידריות ופיצריות זולות, חנויות ובנקים - כולל מכשירי כספומט, ונשים מבוגרות, שיושבות בקרנות רחוב עם סיגר עצום כבוי בפיהן, בגדים צבעוניים וחיוך גדול – מחכות לתיירים שיצלמו אותן ויעניקו להן סכום כלשהו עבור האותנטיות המזויפת.
על גג המלון הגדול "אַמבּוּס מוּנדוֹס", זה שבקומה החמישית שלו נמצא חדרו של המינגוואי שהפך למוזיאון, מצאנו את המסעדה עם הנוף, הבריזה והמוזיקה החיה הטובים ביותר בהוואנה. זה המקום לומר שהאלכוהול מאוד נעים וזול במסעדות אלה (דולר וחצי עד 3 וחצי, תלוי איפה עצרתם) ומאוד נעים לעשות סבב של מוחיטו-קובה ליברה-דאקירי ולהחליט איפה היה הכי טעים.
בסוף רחוב אוביספו נמצאת כיכר ארמאס, סביבה ניתן למצוא בתי קפה ומסעדות, שמריחות כמו מלכודות תיירים, כמה מוזיאונים, ועוד מלונות השוכנים בבתים קולוניאליים מרהיבים, אליהם מומלץ להיכנס בעיקר כדי להתרשם מגרמי המדרגות המסיביים שלהם, החללים הפנימיים והרהיטים שנשתמרו עשרות שנים ויותר.
שמאלה מהפלאסה דה ארמס נמצאת הקתדרלה של הוואנה. הקתדרלה נבנתה בסוף המאה ה-18 בסגנון בארוק והיא חולשת על כיכר מקסימה שגם בה היו נשים עם סיגרים וגם, איך לא, ניגנה להקה. הפעם חבר'ה מאוד מבוגרים, שנראו כאילו הם אלה שהמציאו את המוזיקה הקובנית. כל להקה, אגב, מציעה למכירה דיסק עם להיטיה ומצפה לפחות לטיפ.
מחוץ לעיר העתיקה: יציאה מגרה
במרכז העיר נמצאת כיכר המהפכה וסביבה האנדרטה לחוזה מארטי. הכיכר מהווה מקום מפגש לכנסים וחגיגות לאומיות (נספרו שם מיליון איש באחד מנאומיו של פידל קסטרו), ובה נמצאים גם הספרייה הלאומית של קובה, מוזיאון הדואר ובניין משרד הפנים, עליו מתנוסס דיוקן מרשים של צ'ה גווארה בגובה של 5 קומות.
בין הכיכר לעיר העתיקה פרוסה עיר אפורה למדי, עם רובע סיני מפתיע ולא
צבעוני או שונה משאר חלקי העיר.
על עברה השני של התעלה המחברת את הים הגדול עם נמל הוואנה חולשת מצודה מרשימה. המצודה של סן קרלוס, שנבנתה באמצע המאה ה-18, היא המצודה הקולוניאלית הגדולה ביותר ביבשת אמריקה. מחיר הכניסה קצת מוגזם - 6 דולר בערב (3 ביום). תמורתו ניתן להתרשם מהמצודה הענקית ומטקס יומי די מוזר המתקיים כל יום בשעה 21:00 וכולל ירי בתותח עתיק. הנוף הוא הסיבה האמיתית לביקור במצודה, בעיקר בשעת השקיעה ואחריה.
לצערינו, הקדשנו רק יום אחד ליציאה מהעיר, בטיול מאורגן. זה מצער, כי רק לאחר היציאה מהוואנה ראינו את הטבע המסחרר שסביבה - הרים, כפרים, נחלים, צמחייה. פתאום נזכרנו, שאנחנו לא רק במדינה קומוניסטית עם ארכיטקטורה מתפוררת, אלא גם באי הגדול ביותר באיים הקאריביים.
הוואנה היתה חוויה נפלאה, ואפשר להסתפק בפחות מ-5 ימים מלאים בעיר, גם אם לא רואים את הכל. היציאה מהעיר היא זו שגירתה אותנו יותר מכל, וגרמה לנו לגעגועים עוד בטרם עזבנו.
טיפים לסיכום:
- על אף העוני השורר במדינה, יש תחושת ביטחון במשך כל שעות היממה ברחובות התיירותיים ואזורי הבילוי, בזכות מאות שוטרים הפזורים בעיר.
- כסף: פזו קובני הוא המטבע המקומי, לתיירים המציאו פזו קונברטיבלה (מומר) שערכו דולר אמריקאי אחד, אבל בשל החרם ההדדי בין שתי המדינות, שער ההמרה הוא 10:9, על כל 10 דולרים תקבלו 9 פזו קונברטיבלה. המקומות היחידים בהם ניתן לשלם בדולר קונברטיבלה ולקבל עודף בפזו קובני הוא דוכני הרחוב המוכרים כריכים, פיצות וגלידות, והוא נסחר ביחס של 25 פסו לדולר. עדיף לפרוט יורו מאשר דולרים אמריקאים. אם אין לכם, עדיף למשוך כסף מהבנקים (בכספומט או עם כרטיס אשראי דרך הכספר).
- עלויות: המחיה לתיירים לא זולה. 10-20 דולר אמריקאי/קובני לארוחת ערב, 4-6 דולר לכרטיס כניסה למוזיאונים וכו'.
- מודיעין תיירים: לשכות העזרה לתיירים לא נותנות כלום בחינם, והעזרה שלהן מוגבלת. השתדלו להגיע עם ספר הדרכה, גם אם זה רק להוואנה עצמה, אחרת אתם עלולים לפספס מקומות מקסימים.
- חשמל: מתח החשמל באי הוא 110 וולט והשקעים אמריקאים (שני קוים מקבילים), אבל במלונות הגדולים השקעים הם של 220 והשקעים אוניברסליים.
- אוכל: אל תצפו למטבח מפותח. משום מה הבישול אינו חי ואיכותי כפי שניתן לצפות מאי טרופי.
_______________________
- רוצים לספר לנו חוויות מהטיול שלכם? לשתף את גולשי ynet במידע חיוני? תוכלו לעשות זאת באמצעות הטופס המיוחד למשלוח יומני מסע.
לפנייה לכתב/ת 
